בהתחלה זה היה קטן כזה. רק בזווית. מזדנב כזה, כאילו במקרה,
שלא ישימו לב, לא עלינו.
אבל אז זה גדל וגדל. בלי שליטה בכלל, התמקם בדיוק באמצע בלי
שום כוונה לעזוב. וזה מוזר, שנים שזה לא קרה. חיים שזה לא קרה.
גלגולים שזה לא קרה. ופתאום זה קורה, בא בהפתעה, ואני לא יודעת
איך לקבל את זה בכלל. אז זה תקוע ככה באמצע, עם הלם גדול בלב,
ומתמקם לו. עם הדקות והימים, מתחילה להתרגל. לא לקחת כמובן
מאליו, ממש לא. אבל להתרגל לקיומו. לדעת שהוא שם בלילה, לפני
השינה, וישאר גם כשאקום. וכשרואה אותו בראי של המקלחת על
הבוקר, האמת, זה היה מחמם אפילו לב של אבן.
ואז הולכת לעבודה, עבודה שממש שונאת, והוא שם, מבטיח יום של
ציפייה לדברים שמחים יותר. ועוזר אפילו לראות בעבודה המסריחה
הזאת משהו סימפטי במקצת.
כשחוזרת הביתה, באוטובוס הצפוף והמסריח, הוא עדיין שם. דבוק
אליי, מבטיח שעוד מעט החלק הטוב יגיע.
ואז, בפתח של הדלת, אני רואה את זה. יש מי שחיכה לי בבית,
וההוא, הוא נשאר ככה מרוח לי על הפרצוף, כי יש לו סיבה. כאילו
אומר לי "אמרתי לך".
לכמה רגעים, פתאום, בלי אזהרה, טוב לי.
אז אני מחייכת.