היא לא חושבת שאי פעם מישהו יוכל באמת להבין מה היא מרגישה, מה
היא חושבת, איך היא חיה עם האובדן הזה ששובר לה את הלב בכל יום
מחדש.  היא בסך הכל רוצה לאהוב, רוצה שיאהבו אותה בחזרה.

היא נזרקת על המיטה, כל יום, מנסה להבין למה, למה אלוהים לקח
אותו ממנה?!
ובאמת באמת, שאין לה תשובות לשאלות האלה.

הראש נזרק על הכרית, הגוף מתכרבל בתוך עצמו, הדמעות זולגות,
התמונה בין ידיה, והלב כואב. היא לא מורדת בדמעות שזולגות להן
אחת אחת, השיר שלהם שמתנגן ברקע שוב ושוב; ואמה, שדופקת על
הדלת ולא מקבלת אף תשובה. היא לא מבינה את הילדה, אבל בדיוק
כמוהה אף אחד אחר לא מבין.

אין לה חברים, היא איבדה את כולם, לא היה לה במי להיאחז, היא
נותרה לבד, בלי מי שיאהב אותה בחזרה. כל הפנים והשמות המוכרים
נמחקו כלא היו, היא נותרה בלי מי שיאמר לה שהכל יהיה בסדר, בלי
מי שיחבק אותה חזק ויתן לה לבכות על כתפו...

היא לא נותרה אותה ילדה, היא לא אותה ילדה בלי האהבה שלו, ואף
אחד לא מבין אותה...
איבדה את נעוריה ברגע אחד...
היא סגורה בתוך ארבעה קירות, כל יום, כל היום, כולם חושבים
שהיא השתגעה אחרי שהוא מת.

הם חשבו על בית, על משפחה, חתונה קטנה בחוף בשעת השקיעה, שמלה
לבנה, ארוכה, שנופלת על הגוף, פרח קטן בשיערה המתולתל
והאדמוני...
הם חיכו ליום שישתחרר מהצבא, שיעזוב הכל והם יברחו מהעולם
המטורף הזה, להקים בית, משפחה.
הם חלמו על ילדים קטנים שמתרוצצים להם בין הרגליים.
הם רצו להיות יחד לעולמים, אך זה לא קרה, ולא יקרה כי הוא לא
איתה יותר.

ומה עכשיו?

הכל נותר בגדר זיכרון.
הוא,
נותר בגדר זיכרון.
האהבה ביניהם היא רק זיכרון רחוק וישן...
דבר שלא יחזור לעולם!