רגעים של תסכול. מרגישה את הדמעות עומדות בפתח, והנה עוד רגע
יכריזו בגאווה כי אני פגועה. מעצבת בראשי חיוך של סיפוק על
פנייך, כזה שמתנוסס בדרך כלל על פניו של מנצח אחר התכתשות
ארוכת ימים בעוד הוא רואה את יריבו מוטל על הרצפה בחוסר אונים
משווע, שבור. שבור כמוני. אלו הדברים הקטנים האלו, חסרי
המשמעות לכאורה, שמטרידים את מנוחתי ולבסוף פורצים את מחסום
הדמעות. מסתובבת כל היום בעיסוקיי השונים והראש איתך, חושבת
כמה טיפשה הייתי כאשר לקחתי אותך בקלות יתרה והייתי משוכנעת
שלא תחדור לי ללב. ברגעים האלו של תסכול ,כשכל המחשבות
הטורדניות האלו מרצדות בראשי ללא הפסק ושיר אהבה ישן ומעיק
מתנגן במחזוריות, אני מבינה עד כמה יהירה ואדישה הייתי.
הנשיקות עלו לי לראש ועכשיו כשהן נעולות מאחורי סורג ובריח
החולשה מפלסת את דרכה לליבי, למקום המרופד השמור לך אשר ננטש
בטרם עת.