ליבי עם האדם שיכול לתאר,
את זה שלא ניתן לתיאור.
אותה דחיקה עצומה אל הקיר,
כבמלחציים.
אותה דפיקת לב מואצת,
שנדמה כי את נשמתי היא דורסת.
אותו ברק בעיניים,
ומבט ירא - שבעתיים.
חלחלה המתפשטת בגוף,
וחוסר אונים בלתי ניתן לגידוף.
זעם ובושה המחלחלים כבשורשי עץ,
פחד ואימה הדוקרים כראש חץ.
אותה היסטריה להמשיך לנשום,
ופשוט להתעורר מאותו החלום.
ואז, השקט הבלתי נסבל.
של עבר, נשכח כלא קרה.
ורק אצלי עוד בוערת הנשמה,
ומוחי מסרב לשכוח את שהיה.
             היה ואינו....
          והלוואי ולא היה.