כל הדרך מדרום תל אביב ועד משטח האספלט שם הכריז נהג המונית
"בני ברק" וחיפש אותו במראה שבמולו, היה איציק לוזר - מוחו
סוער בו וצווארו תפוס - נתון בעניין אחד. ארבע פעמים צעק
"טקסי" למוניות חולפות בכביש. שוב ושוב רץ אחר כובעו נייק
שהתעופף ברוח וחבש אותו שנית, העלה מתוך שקית חומה המלאה בשמן
צ'יפס עטוף בניר חום מתפוח שליבו טוב. כל העת רגז על צפירות
נהג המונית, ועיניו בנוף ההולך ומאפיר של ת"א הדרומית - וליבו
באחמד בנו המאומץ שקם לפני חצי שעה ועזב את השכונה והלך לגור
בבני ברק של חרדים. ועכשיו נתגלה לו מפי אחיו דויד כי יושב הוא
בחדר, וקורא תהילים. שמונה שעות של נסיעה של שתי דקות הליכה
הפכה קיבתו איך ינהג כשיבואו עם בנו פנים מול פנים: אפשר יוריד
עליו כאפה מצלצלת, ישיח עמו כאילו עומד הוא 20 רחובות ממנו,
יאיר עיניו בשני פנסים, יבאר כגבר לגבר בענייני עצבים. אפשר
יפתח בכמה צלעות שבורות, יספר באלימות על צערו, על חרפת עולם
שהביא בנו על משפחתם החוטאת, ירים אגרופו כמתאגרף עד שיבואו
האמבולנסים והמשטרה ויעזרו. אפשר יעשה שליחותו בעורמה, ימשוך
את בנו משם בבשורת תרמית, ישים אותו בנהר ויתעתע עקבותיו. אפשר
יוליך ללבו בלהה, יספר על ברוך בן משה אלימלך ששוחה שבי אחרי
דגים בנהר, ועד שימצאו אותו הוא יהיה מספיק רחוק. בכביש הנכנס
לבני ברק נתגלתה בפניו דרך חדשה: יתנפל על רבי בעצבים, יקרע
בגדיו מעליו ינקר עיניו על שכך עשה לבנו הערס. בבושת פנים
אגרשהו מבית הכנסת, ובני יבוא עמי לדרום תל-אביב. שכך הבטיח
לאחיו: "במכות אביא אותו חזרה".

כבר נודע לו מפי אחיו דויד המבקר בבית הכנסת כל ראשית חודש:
שלרבי בדרך כלל יש זקן והוא חובש כובע שחור. לא שירת בצבא אף
פעם ועדיין אזרחות בישראל יש לו. אחר כך קם ושוב ישב כי המונית
נמוכה לו הייתה. ספרים קדושים היו חרדים מוסרים לו בעורמה כאשר
הכריכה הייתה מוסתרת בכריכה של מגזין טמא בידי פרחה, גם כשחזר
לבני ברק. והוא הפתי, שבחכמה ותבונה לא היה מצטיין ועוד כתינוק
היו רואיו טועים וחשבוהו לקוף, נכבש לבו ובגיל 7 קם ונסע לבני
ברק.
ככל שהלך ורחק מהקיוסקים החל הדם יורד מראשו, ומראות שראה
בדמיונו הוציאו אנחה מפיו: מה אם יברח לו בנו אחמד ולא יצליח
הוא לתופסו? ומה אם יקריא לו תהילים עד שתפרח נשמתו? ומה אם
יתפוס בנו אומץ ויעמוד מולו כגבר בילדים? והוא בור במצוות ובדת
ולא עשה מצווה אחת מאז הבר מצווה, שחס על ילד קטן שגנב ממנו
סוכרייה.
אלא שאז הכריז הנהג המונית שוב "צא מאוטו קבינימט, ואתה חייב
לי 70 שקל על הנסיעה הזאת" ואז מצא אותו במראה מנסה לברוח בלי
לשלם. ואחר נעמד בשתי רגליו על האספלט השחור, עשן המקום המסריח
מכה בראשו. צווארו תפוס מן הישיבה ועיניו הלומות חוסר שמש.
הניח את השקית החומה לרגליו ועמד והביט על הנוף כמי שהגיע לחור
נידח: בתים חומים עד קצה העין אפור ואין עצים בענן הערפיח. איך
אפשר לעזוב את דרום תל אביב - ולבוא הנה? הרהר לשניה, מה שלא
עשה כבר מאז גיל 18 בבחינת הבגרות בקשר לאיפה להדביק את המדבקה
עם השם ואיפה לשים את המדבקה עם המספר הארוך.
עד שמצא את המדרכה ומצא איש שחורים שהאמין שהוא רבי לשאול על
אחמד כבר היו טיפות דם ממלאות את ראשו מכל הצפצופים של
המכוניות העוברות. איציק פסע והביט כשראשו אדום באיש אשר
זרועותיו עמוסות שורות ספרים נתונים זה בתוך זה ורגליו נסתרות
מתחת למכנס שחור וכובע על שחור על ראשו ופיאות נשפכות מתוכו.
והאיש אמר: "הנה אחמד", כאשר הוא מצביע על נער לבוש שחורים עם
ספרי קדושה מתחת לזרועו ותפילין על ידיו. ואיציק , כבר "לך
תחפש מי ינענע אותך, זה לא בני אחמד הערס'וואט זה חנון מפתח
תקווה" על לשונו, הכיר מקרוב את טיפשות בנו כאשר התנגש בעמוד
פרץ בצעקה עצבנית הניח את השקית החומה ותפס את אלת הבייסבול
ממתכת ורץ לקראת בנו. והנער זרק מידיו את ספריו שנשא מתחת
לזרועו, שמט את התפילין ורץ בבהלה לכיוון מורד הרחוב.
"מה זה! מה זה!!!" כאשר פשט את זרועו מחולצתו נוטפת הזיעה שתפס
את בנו, "איפה הגורמטים? איפה השרשר?... ככה אתה לובש... אוי
אני אפוצץ אותך", ואחמד גיחך "ידעתי שככה תגיב, לכן רציתי
לשכור שומר ראש, אבל לא הסתפקתי. חשבתי תתעכב בעבודה עד ארבע.
מתי יצאת מהבית?", והמשיך בגלל השקט ששרר,
"בוא, בוא... די לעצבים. כאן החדר שלי, והנה הרבי יחזקאל".
המום היה איציק ממראה הרבי המכוער והעצום, וממראה בנו הנורא,
מילא טיפש, אבל שיראה ערס. והנעליים השחורות, איפה הכפכפים,
מצא עצמו איציק שוב עצבני כאשר ראה את הרבי פנים שזופות סמוכים
לשלו, וקול חננה אמר: "שלום איציק". וכבר שקית החומה בידו
והוא, אינו יודע נפשו נמשך אחר בנו לתוך הבית כנסת, והושב על
כיסא. מיד היה כוס קידוש בידו, ועיניו מביטות ואינן יודעות
יותר עצבים, וקולו של הענק השחור והזקן הארוך: "ברוך הבא,
איציק". והוא שמע אותו שוב אומר במפורש "איציק" כאילו חברו הוא
- לגם מכוס הקידוש לגימה, והחל משתנק ומשתעל לטעם המשקה החינני
"יין". ושניהם אצו אליו והחלו מנסים להחזירו בתשובה כדרך
שעושים לאיש שאינו מאמין באלוהים.
"עזבו אותי" אמר בעצבנות והדף אותם בעצמה בידיים פשוטות. ולאחר
רגע: "תן להסתכל עליך!" ושוב גער: "מה זה הנעליים האלו, אלו
נעלי הים שלך?". ואחמד צחק: "אני השבוע לומד בחדר. הביאו
חוזרים בתשובה חדשים. בדרך כלל אני בבית הכנסת. רק השבוע
בחדר".
עייף מן הדרך, ומבולבל ממראה עיניו, ונרעש מהכאב בצוואר, וכולא
בכוח את ידיו הרוצות להחטיף לבנו אחמד עד זוב דם. ישב איציק
ודיבר עם בנו אחמד מה שלא עשה בחיים. ולא זכר מה דיבר, ולא זכר
מתי הלך הרבי המעצבן הקורא לו איציק, ורק עיניו ראו וידעו: אם
עכשיו אני לא משתמש בהזדמנות הזאת לחסל את הילד הזה סופי מר,
הרבי הסוס הזה יחזור לפה. מאז היה ילד לא פחד מאף אחד גם גובהו
הרם קומה, גם גודלו העצום, וגם לבושו המוזר, עוד יעשה "חסד" עם
פניו. וכל דמותו כולו - הוא שור. לא כשהוא ערום ולא כשהוא עם
בגדי קצב, כשור המחופש לרבי.
"ואל השכונה לא מתגעגע? - חבר ש'ך חיים אמר לי וואלה מאז שאתה
חסר כולם תופסים תחת"
"וואלה לפעמים אני מתגעגע אבא, בדיוק ככה בסביבות חמש שהיינו
זורקים ביציים על תקווה השכנה, ולמכות שהייתי דופק לחיים גם
אני מתגעגע אבא, והכי גם אליך אבא אני מתגעגע"
"ואמא?" שאל איציק כשאלה רטורית.
"אמא מתה אבא."
"חס וחלילה! אל תגיד ככה" נבהל איציק, מן האמת המבהילה.
"אתה לא זוכר, ששבוע שעבר היא הלכה למכולת ולא חזרה?"
"באמת?"
"אל תעשה לי משחקים. כאילו שאתה לא שלחת את המשאית שוקו שתדרוס
אותה"
"דיברו. שמעתי, אצלנו לא עושים חיסולים בכוח. וחוץ מזה עכשיו
אימא - עילוי"
"עילוי עלאק - כל היום יושבת בתוך הבור. וחוץ מזה אני לא מאמין
לך"
"ומה אתה חושב, אמונה זה הכל?"
"ומה אתה יודע על אמונה?"
"מה זאת אומרת?" נעלב איציק והזדקף בכיסאו. "ככה מדברים על אבא
ש'ך כאן?"
"אתה לא מאמין בכלום גם ככה" התעלם ממנו אחמד, והוסיף לתוך
השקט שנפל: "אני בבית, לא הייתי מאמין הרבה."
"וכאן?" שאל איציק, כאשר אוחז אותו מהתפרצות כוללת.
"כאן יותר"
שאלה החלה מתרקמת אצל איציק באשר לרבי הענק והשחום, אלא שאז
נפתחה הדלת, והאור כבה לפתע. והוא עצמו אמר: "מצוין שאתם
מבזבזים לי חשמל. אחמד לך תביא לי משהו לאכול, אחר כך צריך
למצוא לאבא שלך איפה לישון". "הוא ישן על הרצפה זה בסדר, זה
ארמון לעומת הבית". על הרצפה סידרו לו מזרון מצעים וכרית. שנים
של סרחון הכהו באיציק את חושיו, ועם זאת כבר ידע: במכות לא
אביא את בני לתל אביב.
"מה זה באת כל כך מהר לפה?" הקשה אחמד.
"לא היה לי מה לעשות"
"מה שוב פעם זרקו אותך מהפאב?" - ולא נמצאה לו תשובה.
כשבא הרבי לקחת אותו לבית הכנסת לקריאת ערבית, שם אליו כל
זעפו. ואולם פחד שהוא יהרוג אותו במכות. וזה הגביר את רגזנו.
"מה זה אתה רבי, איזה מין תואר זה?" משך הכעס מילים לפיו,
שהתחרט עליהן מיד בשל גודלו העצום של הרבי.
"זה רב קודם כל. הגרמנים הרגו את אבא שלי במלחמה"
המום משינויי הנושא כל כך מהר, שתק איציק שתיקה ארוכה.
"אבל אם מפריע לך..." הגיב הרבי.
"לא לא זה בסדר" בזמן שאיציק שוקל איך הכי טוב להפיל את השור
על הארץ ולתקוע בו את הסכין שהחביא מאחורי גבו.
לאחר התפילה, ישבו שניהם על המדרגות ועיניהם באחמד, כאילו הוא
הדביל היחידי שמנסה לטפס על העמוד "אין כניסה".
"רוצה עוד שתייה איציק?" כאשר שמע אותו שאל והתעצבן: "אתה קורא
לי איציק? מה אני בשבילך?!"
"אני מת שתהייה אחד מהתלמידים שלי"
"ככה? ומי יפריע אם אני אפוצץ לך את הפנים עכשיו?" עצבנות אחיו
דויד עלתה לראשו.
"הבן שלך... א..." ונקטע על ידי איציק בקול עצבני: "ואיך הוא
מפריע לי בדיוק?"
"הוא לא... הבן שלך... תסתכל..." כאשר הרבי מצביע על אחמד.
אחמד היה תלוי עם הראש כלפי מטה כאשר החולצה שלו תפוסה בשלט
אין כניסה. הוא נפל כמובן... למזל אחמד הוא נפל על הראש ככה
שהוא לא נפגע באיבר שהוא זקוק לו. בשיחותיהם בחדר המיון שחיכו
שאחמד יצא מכירוגית, סיפר לו יחזקאל על מסעדת המזון המהיר
שפתחו בבני ברק. עם מתכונים מיוחדים ששלחו לו שפים דתיים בבני
ברק. מגפילטעפיש עד קרפלך. עוד סיפר על יוקרת המסעדה הזאת,
שביום שבת סגורה בגלל הדת.
"באמת" מלמל, שומע את דבריו אלו ומהרהר בדבריו הקודמים. ובתוך
כן-ניגש אליו הדוקטור ואמר: "אתה אבא של אבי? כל הכבוד שיש לך
בן כזה" ומוחו של איציק תהה לרגע על מה הוא מדבר.
ואז בא לו הזיכרון. נושב אליו מימים ומרחבים אחרים. בן 30 היה.
כאשר לקח את הבן שלו מבית האימוץ, וקרא שמו אחמד ולא אבי! וכך
הוקל על ליבו. בעודו מפעיל את מעט הזיכרון שהותר לו - איציק,
טיפטפו עליו זכרונות ישנים הבאים מפאתי הזיכרון וגלגולי
הנשמות, נזכר שבשבתות בבית הכנסת היה מחליף מבטים עם שרה בת
אליקים בן הצורף. ואחר כך נכבש בקסמיה. נזכר באמונה השלמה
שחווה בלבו לאל, ועל אהבת אביו לפני שהתאבד בגלל חובות כספיים
מהנזקים שגרם איציק בנו.
בערב כשלווה אותו בנו ביחידות אל הרצפה, אמר אחמד: "אתה באת
להביא לי מכות, נכון?"
אביו בחר לא לענות שידע את התשובה שבנו אחמד עושה את זה בעצמו,
ואחר שהות ארוכה סטה מהנושא ואמר: "אתה, אל תעצבן אותי"
"אני יודע מה אני רוצה" אמר עם הגבס מהמיון על ראשו.
"גם דודך ידע כשהיה בגילך. ותראה איזה חנון יצא עכשיו. עובר
ממחשב למחשב".
"אל תדאג לי"
איציק אזר עוז והכניס בו כאפה מצלצלת.
"נכון או לא נכון" שאל איציק מחפש תשובה.
"מה?".
"חזרת לי בתשובה".
"עוד לא בטוח".
"איך?" תהה איציק.
"אני לא רוצה לחיות כמו אתה ואימא".
"איך?" התעצבן איציק בשל האומץ שאגר בנו בן ה-7.
"אחד חיי ובלי אמונה, והשני מת ועשרים מטר מתחת לאדמה"
"שוב פעם אמונה"! טפח בשתי כפותיו על פניו עד שהפכו אדומות
מכאב. מחווה של רוגז עם המון רוגז. ושוב התעצבן ושאל: "ובחננים
לפני השינה אתה מתעלל"?
"לא"
"לא מתעלל בחננים"?!
"רק לפעמים. בסמטאות אפלות, שאני לא אראה את עצמי" צחק אחמד
בצחוק ערבי וירק בלחיו של אביו לאות מחווה טובה. ואמר: "אל
תיבהל אם תשמע תפילות בבוקר. לילה טוב".
חלום חלם בלילה איציק.
ובחלומו איש ניגש אל וילונות לבנים והוא רואה אותו מגבו. מסיט
האיש את הוילון ומסעדות תל אביב לפניו: מסעדה כשרה ומסעדה לא
כשרה. והמזון המהיר נופל לידיו מתגלגל והופך לגורמטים מזהב
נוצצים, לפתע הפך האיש את פניו ולפניו איציק, כמראה המחזירה את
פניו. ושערו של דמותו להבה.

כל הדרך הביתה חשב איציק במונית, למה לא הוא יזרוק את כל הארון
שלו למזוודה, יאמר לאח שלו תודה על כל השנים ויסע. על כנף
המטוס בוהק דגל המולדת. אחמד עדיין לא חושש, שאיציק בנחישות של
גורל בלתי נמנע, סוגר את הבאסטה ויש לי כתובת ותמונה. חיי
איציק השתנו מן הקצה אל הקצה כי אל הדרך הוא יוצא. פקיד המכס
בניו יורק, בנימוס רוצה שאיציק יספר לו על אופי הביקור. אני בא
לפתוח מסעדה הוא אומר "אוכל מהיר של חרדים" והולך.