כבר שבוע מאז החזרה.
שעות הבוקר קרירות וזוהרות, מבטיחות דבר מה.
את שעות הצהרים אני מנסה לדחוף קדימה, עשרה לאחת. אחת.
אחת וחמישה, אחת ארבעים.
לדחוף קדימה, חושבת, לא נורא. מה זו שעה לעומת חיים שלמים,
וזורקת לפח שעה חצי אכולה, עטופה בנייר. מה זו שעה לעומת חיים
שלמים או שבוע או דקה.
מישהו כועס.
ואתה שם, הולך לך, עסוק בענייניך. לא כועסת, מסתכלת איך.

ברחוב קק"ל, ליד הבריכה, אוטו נוסע לאט.
חבורת זקנות מפטפטת בלהט.
רוצה לעבור, חוכך בדעתו, חייל, נוגע קלות בצופר.
צפירה חזקה, הוא לא התכוון.
כל הפנים מופנות, זעם בעיניים הזקנות.
מה הוא חושב לעצמו, זה מדרחוב, לא כביש ראשי!
נכלם, חייל, מוסיף לנסוע. מהר, להתרחק מהזירה הרוגשת.
זקנות שבות לפטפוט, אצלי נשאר סימן, חריץ.
אחרי מסע ארוך, רגילה לארץ זרה, לטוב שבה, השונה, לרע השונה.
בדמיון, זקנות של ארץ זרה זזות בעדינות הצידה, כמו יונים
שעפות
מן הכביש, נהג נוסע לאט, חיים זורמים, לא קטועים בצעקות,
במחשבות על חוסר צדק.
ארץ זרה... אולי בדמיון, אולי שרידים של עולם ישן, עולם
מ-י-ו-ש-ן.
החזרה. מה שלפני, מה שאחרי, אולי היו לי שורשים.
אולי כמו עץ אקראי במדבר, נשתלתי כאן וגדלתי בלי לשאול למה.
ועכשיו, גדולה, חסרת כיוון, קשה לאסוף את שורשי המתמרדים,
לשתול אותם בכוח בתוך אדמת ילדותם הזרה להם.

רעיון מושך לצד, מחשבה אחורה. תקווה קופצת גבוה, ייאוש נופל.
ריקוד אינטנסיבי, לידה, מוות, תחייה מחדש.
התרגשות. היא חזרה! אפשר לחשוב, כמה זמן נעדרתי, מספיק כדי
למלא בתוכן את מחסני ההתרחשות הריקים של המשפחה, של השכנים
הסקרנים.
די, תפסיקי, הם באמת שמחים לראות אותך, אל תהיי צינית.
הרי את שונאת, סליחה, לא אוהבת, מלים דוקרות. רעיונות עוקצים.
אולי תקחי את עצמך בידיים, תלמדי איזה משהו, כולם אומרים
שחייבים ללמוד, חייבים ליצור עתיד.
חייבים ליצור הווה. אם לא, איך נשרוד?
מציירת ציור יפה, מסופקת. כותבת משהו, מנגנת קצת, מלאה לרגע.
מיד - שוב כעס. את עסוקה בשטויות. העתיד מחכה, מסתכל עלי משחקת
משחקי ילדים. ילדה קטנה, עושה דווקא להורים.

בכלל לא דווקא, אבל
איך אפשר לחשוב בצלילות כשהעתיד משגיח, פוקח עיניים גדולות,
ביקורתיות, קשוח מכל הורה, מכל שוטר, עומד מולי עם פנקס - מוכן
לרשום קנס על כל שעה שנזרקה לפח, חצי אכולה, עטופה בנייר.

בגרות זאת היכולת לאסוף מחשבות תועות.
לאסוף ניירות של מחשבות, לשבת איתם במשרד מסודר עם שולחן עץ
מלא מאפריקה, להחליט אילו מחשבות הן טובות, אילו מזיקות, לאיזו
תיקייה לשייך כל אחת. לסדר יפה-יפה, לפי סדר האל"ף-בי"ת, לפי
דרישה לשלוף מחשבה נכונה מהמגירה, ואחרונה חביבה, תיקייה
מיוחדת לניירות מיותרים מעופפים,
עפים לכל כיוון מכל משב רוח פתאומי, מתרבים, תופסים מקום. הצרה
של המשרד.
רוקדים לכל עבר, בלי שליטה. נולדים, מתים, קמים לתחייה.
עד, שמאפס מקום, תשב במשרדך ולא תוכל לזוז. כן, כן. לא תוכל
לזוז.

יש לך פנים מעולות.
פרסומות. טלויזיה. המחר.
לא דוגמנות. לא מספיק גבוהה.
דוגמנות זה משהו אחר.
אני את שלי אמרתי.
רוצה? קחי. לא רוצה? אל תקחי.
250 שקל.
לא יכולה לשלם?
לא ענייני.
קטונתי.

כועסת? יכולה לכעוס. מבחוץ. נוח לכעוס מבחוץ.
ממשיכה לסקור פנים, אף, שיער, הבעת פנים, טיפוס.
מתנהגת כמו תיירת זרה בארצי.
פעם איש אחד ביקש ממני לשלוף קלף מחפיסת קלפי טארוט.
איש עם תרמיל צחק אלי מן הקלף. נודד.
אמר שאין צורך להוסיף. הייתי קטנה, חשבתי,
יהיה לי כוח? כסף לנדוד כל החיים?
לא ידעתי.
נודדת ללא הרף, מאז ומתמיד. האיש בקלף צוחק.

פני במראה. אף, פה, שיער, הבעת פנים, טיפוס.
פצעון אחד, שניים, שלושה, זאת אני.
לבושה יפה, צוחקת, לא יודעת מה חושבים עלי. חושבת בעצמי.
לא יודעת אם אתה אוהב אותי, מנסה לקרוא בהבעת הפנים,
אבל הכל נשאר בפנים.
דואגת קצת, מתוחה. משחררת לחצים לשוליים, לגוף האסטרלי.
יש מעט אנשים שיודעים לראות גוף אסטרלי. אולי אתה ביניהם,
יודע שאני דואגת, חוסר שקט בינינו.
יודע או לא, אני מול עצמי במראה.

די, מספיק. לא מצחיק. אם מישהו חושב שזה מצחיק,
שזה קל, שיקום עכשיו ויצא מפה.
איך אני אצא מפה, עם הפצעון הזה על הפנים, עם הגוף הזה, המהסס,
עם הראש הזה, המתמודד, הלא פנוי,
המסנן ביעילות כל דבר שאינו רגש טהור.
איך תכבד אותי אם אין לי זמן לכבד את עצמי,
אם אני זורקת לפח שעות חצי אכולות, ככה את מכבדת את הזמן שלך?

כשכולם מניחים את שלהם בקופסאות מהודרות, מרופדות משי,
הזמן שלי מתמרד.
לא רוצה אותך! רוצה בלי זמן. להשאיר פתוח
את הברז, עד שיתבזבז כל הזמן, עד שלא יהיה עתיד כועס מלמעלה,
מהצד, עד שלא יכאב לאבא ולאמא שרואים אותו חומק ממני.
עד שלא תחמוק לי מבין הסדינים בשביל שנלך שנינו לעניינינו
בבוקר.
עד שלא אצטרך לכתוב כדי להיות קיימת.