מכירים את הימים האלה כשהכל נראה כאילו נגדכם?
כשהחדר שלכם במצב זוועתי, שואף לאיום.
כשהציפורניים שלכם כבר הצהיבו מקופסא שניה של winston.
הריח של הבגדים המונחים על המיטה במעין נינוחות שכזו מזכיר קצת
את הריח של המפעלים בחיפה.
הימים שבהם נמאס כבר מהצחנה הזו, מהשנאה העצמית הזאת,
מהחלחלה שאתם מקבלים מעצמכם כל פעם מול המראה ואתם מתים,
פשוט מתים להתנקות, אז אתם ממלאים אמבט קצף ומחכים שהמים יהיו
פושרים, אבל הסבלנות פוקעת ואתם צונחים לתוך הלבה הזו, כאילו
האמבט הזה יפתור את בעיית הרעב העולמי.
יושבים שעות ונזכרים בה, נזכרות בו. והמים כבר מלוחים מהמפלט
היחיד שלכם, כן....מכירים?
ויש את הכאב הזה, כאילו תלשו לכם יד, הכאב שמכווץ לכם את כל
הגוף ונמאס כבר, בא לך שהוא יחזור ויבטיח שוב אלפי הבטחות
שיקריות.
שקרן פתולוגי!
ואת מרגישה כל כך פתאטית וכל כך מתגעגעת והכאב הזה, אלוהים
הכאב הזה! ובא לך למות, נכון?!
ואתם מוצאים את עצמכם אחרי 90 דקות של שכיבה באמבט הזה כשכל
הגוף כבר מכווץ מהמים.
יצאתם החוצה, אף אחד לא ידע מה קרה בחדר המקלחת לעולם.
ולוקחים עוד סיגריה אחת להרגיש קצת יותר טוב, או קצת יותר רע,

או קצת או יותר.
וגם אותו גבר שנגע בך אתמול, כן גם הוא כבר לא מעודד.

היום לא היה יום כזה, היום פשוט רציתי להעלם.