מה אני רוצה מחייך?
באמת שכבר אינני יודע. אולי עדיף היה אם הייתי זורק הכל הצידה
ופשוט עוצר בכדי לנשום.
בעבר הייתי עושה זאת המון. והיום?
נעלמתי בתוך ים של זהויות שלא ידעתי שקיימות בי : רופא,
פסיכולוג, עורך דין (אמא ודאי הייתה מאושרת) אבל אתה... הולך
ונעלם. נעלם בים השברון. ואני צורח בשקט שלא תשמע...משום שאתה
תתמוטט לחלוטין.
מספר פעמים הושטתי לך את ידי, מציע לך את ההקשבה והעצה, ואתה -
הסתגרת בחדרך.
אני יכול להבין אתה זקוק לשקט ולמרחב שלך.
אבל הדאגה לא מרפה, מכרסמת בי, משום שאני יודע למה אתה
מסוגל...
לא אחת, לאחר הניסיונות שלך, מצאתי עצמי בבית החולים נועץ
ציפורניים בעצמי והשאלה "למה?" מהדהדת בי. וזה לא שהתשובה לא
הייתה ברורה לי, שנינו בסירה אחת.
אז חזרתי לארץ, בעצת דודה ביאטריצ'ה שהתחילה לדאוג לשלומי,
להאחז במה שעוד נשאר לי.
קשר יומיומי הראה לי שהם לא משתלטים עלייך, לא יודעים כיצד
לטפל ולדאוג לך. שמעתי על ההסתובבות שלך בלילות, חזרתך בשעות
לא שעות, השתיקה שלך... כאשר הגיע הניסיון הבא.
אני יושב כאן ,ופשוט בוכה ללא קול.
אוחז ביד עדינה, מביט בפנייך החיוורות, בעינייך המתות, קשוב
לזעקתך שעוד לא מצאה פתרונה.

 




.