הצלצול המיוחל נשמע, וזינקת אל הדלת. אני נותרתי על הספה.
שמעתי בכי חנוק, וראיתי בדמיוני את המתרחש מאחורי קיר הגבס
שהפריד ביני לבינך: היא עושה צעד אחד אל תוך הבית, היא מתמוטטת
בזרועותיך, ואתה מחבק אותה כאילו חייך תלויים בכך. אך אלו לא
חייך שמונחים כאן על הכף. הרגשתי את הקנאה מפעפעת בתוכי,
מאיימת להתפרץ החוצה, כמו בכל פעם שראיתי אתכם יחד.

הובלת אותה אל הספה, פיניתי לה את מקומי, כמה אירוני. מה נותר
ממנה? שלד עטוף בחליפת עור חיוור, פנים לבנות כמו שלג, שפתיים
דקות, ועיניים. העיניים האלה, שרדפו אותי בלילות. גם עכשיו,
כשהיא כולה מתכלה לאט, נשארו עיניה הכחולות צלולות, כמו שני
פנסים שמאירים איזו דרך נסתרת למעמקי הלא נודע.

"אני אכין לנו משהו לשתות", אני ממלמלת, בורחת למטבח וסוגרת
אחרי את הדלת. דרך חריץ דק שהשארתי, המזוכיזם המטורף שבי מושך
אותי להסתכל בכם, יושבים שם. היא בוכה, סוחטת מעצמה טיפות חיים
אחרונות, ואתה משתדל להישאר חזק. אתה הסלע שלה, ומה יקרה לה אם
תישבר? אף פעם לא בכית בנוכחותה, אתה מנגב לה את הדמעות ביד
רועדת, ומצמיד אותה אליך. היא מתחפרת בך, מתעטפת בך, ממלאת את
ריאותיה בך, ומתנחמת.

המים רתחו, ואין לי כבר תירוץ להישאר במטבח. אני יוצאת בחזרה
לחדר עם מגש וכוסות. "אני אקח אותך למיטה." אתה לוחש לה, ומרים
אותה בזרועותיך כאילו היא נוצה. "אני הולכת..." אני אומרת,
מבינה את הרמז הדק. "לא, תישארי כאן, אני כבר חוזר" אתה פוקד
עלי, ואני חלשת אופי מכדיי לסרב, מתיישבת בחדר העינויים הזה
לחכות לך.

חזרת כעבור מה שנראה כמו נצח. לפי השעון הנצח הסתכם רק בעשר
דקות. "היא נרדמה" אתה אומר, ומתיישב ליידי, נאנח. "זה כבר
סופי. מחר בערב היא מתאשפזת". מעולם לא שמעתי אותך מותש ושבור
כל כך. אני מתבוננת בך, בזמן שאתה יושב חסר אונים ולא יודע איך
להתמודד עם המציאות הקשה. "כמה זמן עוד נשאר?" אני שואלת, מנסה
לעמוד את חומרת המצב. "שבוע, אולי שבועיים, לא יותר" אתה עונה
לי, ומתחיל לבכות. אני מחבקת אותך, מנסה לנחם, ואתה נאחז בי.
אני מעבירה את ידי בשערך, מלטפת ומנסה להרגיע. אתה מתרחק לרגע,
מביט בי בעיניים דומעות. "היא כל מה שיש לי" אתה ממלמל, שוקע
בספה, מנסה לעצור את הדמעות.

"תודה" אתה לוחש, כשאני קמה ללכת. אני מתקרבת אליך, מנגבת דמעה
שמתגלגלת במורד הלחי שלך. "אם אתה צריך משהו, תתקשר" אני
אומרת, ועוזבת.

הרופאים צדקו. שבוע וחצי וזה נגמר, בלילה, בשקט. מוות נטול
כאבים. למחרת בהלוויה ראיתי אותך עומד, מנסה לדבר, נחנק ועוצר.
כולם בכו יחד עם הגשם שטפטף, טיפות גדולות, כבדות ועגולות. גם
אני בכיתי. נפרדתי ממך בלבי ועזבתי לתמיד, יודעת שאף פעם לא
אוכל להחליף את מה שהייתה בשבילך בחייה.