אני כותבת את זה לכולכם. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני בדיוק
איפה שרציתי להיות. אתם בטח שואלים את עצמכם "למה?" ואמא, את
בטח בוכה. אבא, אתה בוודאי אצור. אילנית, אחות יקרה, את, שהיית
קרובה אליי יותר מכולם, וודאי שואלת עצמך הכיצד לא ראית או
הבחנת.
המכתב הזה שאני כותבת לכם נועד להסיר כל צל של ספק. הוריי
ומשפחתי היקרה, לא עזבתי באשמתכם. אתם לא הסיבה. אני אוהבת
אתכם, ונתתם והענקתם מעצמכם כל כך הרבה שלפעמים כבר לא היה לי
נעים לבקש. תודה. מוריי היקרים, אתם וודאי לא מאמינים. התלמידה
המצטיינת, חביבתכם... זו שתמיד הושיטה יד לעזרה, הייתה חברה
במועצה ובכל הוועדות האפשריות. זו שהכיתה בחרה בה ברוב קולות,
לא משנה מה. נורית, המורה האהובה לתנ"ך, הפכת את המקצוע לאהוב
עליי ביותר ועל כך אני מודה לך, וודאי כבר הספקת לבדוק לי את
המבחן האחרון, והוא מונח אצלך בתיקייה הכחולה, מחכה שאבוא ואקח
אותו. שמרי אותו אצלך, למזכרת, אם תרצי. שולמית, מורתי האהובה
למתמטיקה, בזכותך ישבתי בכיתה, מתעניינת, רושמת, לומדת. כל
ציון מעולה שקיבלתי הוא הישג שלך. תודה. רוית, המחנכת האהובה,
היית לי כחברה. תודה. וכל שאר הצוות, סליחה אם לא הזכרתי אתכם,
דעו כי אני אוהבת ומעריכה את כולכם. חבריי היקרים, תמיד
הצטיירתי למולכם כיציר השלימות. רזה, חתיכה, גבוהה, שיער שחור
חלק, כזה שכולן רצו, עיניים ירוקות וגדולות, שגמעו ובלעו. אתם,
כל אחד ואחת מכם, הייתם איתי מהבוקר עד הערב, תודה לכם על הכל.
פה נסתיימו תודותיי. ואומר לכם למה, אומר לכם למה עזבתי את
כולכם, אהוביי. סחבתי על כתפיי עול כבד, כל יום בחיי הרגיש לי
כמו מרתון שאין לו קו סיום. על גבי סחבתי "תארים" שלא הייתי
מוכנה אליהם: "עשירה", "יפה", "מצטיינת", "מחוננת", "מושלמת".
ובשביל להמשיך ולהיות כל אלו ובשביל לא לאכזב אף אחד מכם,
הפכתי למכונת לחימה. נלחמתי בעצמי. אני, חבריי, אני אשמה. את
הכל תפילו עליי. כי רציתי שתמשיכו ותזכרו אותי כאגדה. לא רציתי
להתקלקל. לא רציתי שיגידו שהשמנתי או שהדרדרתי בלימודים, לא
רציתי לראות את התדמית הולכת ואת התהילה חולפת. והרגשתי שאם
אמשיך את חיי כפי שהם, לא ירחק היום בו אפול לתהום. אז כמו
תמיד העדפתי לעשות זאת בדרכי שלי. להעלם כמו שאני רוצה. לא
רציתי לבקש עזרה כדי שלא תפחיתו מערכי, אני מודעת לכך שזה מעיד
על חולשה, אבל האמינו לי, אין כל קשר לסביבה, היא הייתה מספיק
רגישה. זאת אני, עם פניי הפוקר, שהצלחתי לשקר. ותמיד להעמיד
פנים ולצייר לכם תמונה מושלמת בכל מצב. את, אמא, לא ידעת שכדי
לשמור על הגזרה, את האוכל הייתי מקיאה אחרי כל ארוחה. אתה,
אבא, לא ידעת שאת הכסף שהיית נותן לי לבזבוזים הייתי חוסכת
ומממנת בו מורים פרטיים, שחלילה וחס לא ארד בלימודים. לכל
הבנים שאי פעם התחילו איתי ואני בנימוס סירבתי, אני רוצה שתדעו
מה היא הסיבה האמיתית אחת ולתמיד - בכלל לא הייתי בטוחה
במיניות שלי, כן, חבריי, צר לי לאכזב אתכם. אך כנראה שאצטרך
להיות ההוכחה החותכת שאין דבר מושלם בחיים. אפילו לא אני. לא
יכולתי לשאת את העובדה שיגיע היום בו תגלו את האמת. כי אתעלף
בבית הספר ממחסור באוכל או כי אכשל במבחן בספרות. או כי תבינו
סופסוף שגם לי אין תשובות וגם אני שואלת המון שאלות. לא
יכולתי. במכתב קטן אני חושפת בפניכם את סודותיי, הסודות של
סיוון. מקווה שתסלחו, ואם לא - שלפחות לא תנסו להבין, כי אי
אפשר. כי הכל היה מושלם. מושלם מדי. יותר מדי. ואני קרסתי. אל
תייסרו עצמכם, כי אתם לא צריכים לשאת באחריות. אני לוקחת אותה
איתי אל הקבר. "אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות ,כי השמיים גדולים
והדמעות קטנות, תעצמו את העיניים כל גשם ראשון ותחלמו עליי".