יושבים על ספסל, מדברים.
קצת שותקים והרבה מחייכים...
המזרקה מאחור נדמה הפעם
היא בעצמה ידעה שאין טעם.

והיה לנו הכל, ולא היה לנו כלום
אתה שואל לנשיקה,
אני עונה בתחכום.
שהכל יתפוצץ מסביבי
מה אכפת לי כשיש לי אותך?

מרגישה דברים שלא הרגשתי מימיי
אצבעותיך המחוספסות גולשות על פניי
דרך הצוואר ואחר כך לידיי.
יש לך חיוך מושלם, עם כוונות טובות
ועיינים נוצצות.

הגענו הביתה, זה הזמן לומר שלום
לאט לאט ליבי מאבד ת'צבע האדום.
אתה זורק לי משפטים, מוריד את העיינים
מחפש איפה לשים את הידיים.

והיה לנו הכל, ולא היה לנו כלום
וכך אתה נפרד ממני בגמגום.
חסר ביטחון אתה לי לוחש
"זה לא יכול להתממש".

והיה לנו הכל, בעצם לא היה לנו כלום
אתה מתרחק, רק פי ממשיך להיות רדום
ועכשיו אני מרגישה כמו מלכת הטמטום.