- תראי, - אמרתי לה - יש לי בעיה, ואת אולי היחידה שתוכל
לעזור לי בזה.
היא הרימה את גבותיה כמו שרק היא ידעה.
- אני? למה אני?
- קודם כל, אני רוצה לומר שאני חושב שאת אחת הנשים היפות שאני
מכיר, ובנוסף לכך את גם חכמה, ונחמדה, ומצחיקה -
- לפני שאני מסמיקה, מה הבעיה?
- אני בתול.
- אה. אה. אה. אה? אה?! . אה.
- וגם יש לך את היציאות האלה שהורסות.
- וגם יש לי חבר, כבר כמה שנים.
- כן, אבל אני לא אגלה לו, וגם את לא, אז לא תהייה בעיה אתו.
- זה קצת הרבה חוסר נאמנות והכל.
- אז זהו, שלא.
- לא?
- לא.
- למה לא?
- כי את חולמת את כל זה. את עכשיו ישנה, ואני בחלום שלך. את לא
יכולה לשלוט במה שאת חולמת עליו, נכון?
היא נעה בחוסר נוחות מסוים בתוך הסרבל הרחב. מתחתיו לבשה חולצת
בטן צמודה. נערה של ניגודים.
- אז אתה אומר, שאני בעצם רק חולמת אותך אומר לי את כל הדברים
האלו.
- לא שאני לא חושב אותם באמת, כמו שאמרתי -
- כן, כן. אבל איך אני יכולה להיות בטוחה?
סטרתי לה בכל כוחי.
- הרגשת את זה?
- אתה סטרת לי!
- הרגשת משהוא?
- למה סטרת לי?
- זה כאב?!
- לא, אבל למה?
- ככה זה אתך. את כל כך חמודה ושמחה תמיד שבא להעיף לך סטירה.
- באמת?
- קצת. ברוב הזמן רוצים רק לגעת בגוף המושלם שלך.
היא שוב הייתה במבוכה. שמתי לב שהיא הייתה יחפה. 'גוד דאם איט'
חשבתי 'אפילו כפות הרגליים שלה מושלמות'. הפרתי את השתיקה.
- אבל לא בגלל זה אני רוצה שתהיי הראשונה שלי. אני רוצה שהפעם
הראשונה שלי תהייה משלמת, עם משהי שהיא, במילה אחת, את. אני גם
מאוד מחבב אותך, בצורה חברית כזו, ואני בטוח שהייתי רוצה לזכור
אותך תמיד כתור הראשונה שלי. את הראשונה זוכרים תמיד, את
יודעת.
- ומה עם אהבה? אתה לא תרצה לעשות את זה בפעם הראשונה עם משהי
שתאהב?
- תראי, לדעתי אהבה היא אהבה רק כשהיא דו-צדית. אין אהבה כשרק
אחד אוהב, ואין בחיי מישהי שאני אוהב ושאוהבת אותי, ולא תהייה
בעתיד הקרוב, וזה ממש מטריד אותי. משהי יותר מושלמת ממך לעולם
לא אמצא, ואם תמיד זוכרים את הפעם הראשונה, אני מאד איהנה
לזכור אותך, יותר אפילו מאהבה מזדמנת שאולי אפרד ממנה חודש אחר
כך, כי היא סתם תנצל אותי.
היא חושבת על דברי. בהבעה של התרצות היא משחררת את שתי הרצועות
התופסות את קדמת הסרבל. בצורה הססנית יותר היא פושטת את
החולצה. חולצתי שלי עפה ממני כגומייה מתוחה היטב.
- וזה, הכל, בעצם, חלום? נכון?
- הכל. יכול להיות שאפילו לא תזכרי בבוקר. - ומוסיף ללא קול -
לצערי.
אני מתקרב אליה, מרים יד ללטף שד בעדינות, אך היד לא מתקרבת.
היא תופסת את היד בידיה שלה ומעבירה אותה על גופה. הסרבל עדיין
חצי תלוי עליה, היא מחכה שאפעל, ואני מהסס.
- אני לא יכול.
- מה?!
- חשבתי שאני יכול, שזה יהיה מושלם, נהדר, אבל אני לא יכול,
אני לא יכול כי אני אוהב אותך, אוהב בטירוף, אוהב עד ש- -
ואז היא נקרעת מידי, פורחת מתוך הסרבל. אני רואה שני שלדים
אדומים, על גבם כנפי עטלף, סוחבים את גופה העירום, המושלם,
הרחק ממני. אני רץ אחריהם ותהומות של אש מונעות בעדי, השלדים
עצמם בוערים, והיא צועקת ומתעוררת, מתעוררת.
עיני מתחילות להתרגל לחשכה, לאחר זוהר האש. בירכי כואבות
מהכריעה הממושכת. החתכים בידי לוהטים. אני קם ומתמתח, מכבה את
הנרות, מטאטא את סימוני הגיר מהרצפה. וכל הזמן, עיניים מביטות
בי.
אני מתפשט ונשכב על גבי. מהחשכה מתקרבת דמות אדומה, צועדת על
קצות טפריי רגליה. היא עומדת מעלי, אני שוכב בין שתי רגליה.
כשהיא מותחת עת כנפי העטלף שלה, אני מעז להרים אליה מבט -
ולחרדתי מגלה שפניה אותם הפנים, חזה אותו החזה בו נגעתי דקות
לפני. באחת היא כורעת עלי, ועיני קרועות לרווחה, מביטות בפניה.
עורה צורב אותי, ציפורניה שורטות אותי.
- אתה אוהב אותי? - היא שואלת לפתע
- אתה אוהב אותי. - אני עונה כהד
- אתה אוהב אותי? היא תובעת
- אוהב אותך, אני משיב, אוהב בטירוף, אוהב עד ש- -
ואז היא מושכת את לבי מחזי, תולשת אותו בציפורניה השחורות,
זעקת הכאב הפורצת מגרוני היא גם צעקת הפורקן. היא מגישה את לבי
לפיה, שותה ממנו. הוא נראה קטן יותר כשהיא מחזירה אותו לחור
בחזי.
- זה ירפא - היא אומרת כשהיא קמה - לא עוד הרבה זמן.
- תודה - אני ממלמל.
- מזל טוב, הייתה לך פעם ראשונה מיוחדת. אתה חופשי.
אני מנסה להיזכר בפניה של אהובתי, אך לא מצליח. אני שוקל לקרוא
אחריה, כדי שתסב מבט, אך מתחרט.
מתחיל להיות לי קר. לא ממש אכפת לי גם מזה. |