ראיתיך נוטפת כאב,
מרחוק,
מגלגלת סלע ענק,
עול כבד ממך,
אל ראש הר,
שלא היה אלא בליבך.
בלב כבד ראיתיך,
דוחקת את זמנך,
דוחה את הקץ בקושי.
אילו רק ידעת את הסודות ההם,
שידעתי אני בימים ובלילות,
כשזיעתנו התמזגה,
באהבה נטולת תיאור,
חווית את התרחבות תודעתך,
כפי שהבטחתי,
גופך למד לאמוד את הדק שבדקים
ואת היית לעצמך יותר מעצמך,
גם קולותייך שונים עכשיו,
מן הצווחות שידענו פעם,
לפני תום התום,
בטרם כל הפשטה,
כמו לצייר את תיאור הדברים
ולא אודותיהם,
לדקלם טבע במקום לגרשו,
מה הטעם, אני שואל
להנציח את המנוצח ממילא,
איך אוכל לומר אמת זו,
מפוכחת עד כאב,
מבלי להרחיקך.
בואי לטעום את המוות,
אמית אותך ככל שתרצי,
ללא הפוגה,
עד אשר תצחקי,
מבלי יכולת לשלוט
על שרירי בטנך.
שקט, אל תצרחי עכשיו,
התולעים כבר כאן,
הם מחכים לנו,
כאן, קרוב ליום המחרת.