ביקשת שאחדל,
שאיעלם ברשת המפוחדת
שטווית סביבך ,
אעשה כך ללא ספק
ובדרכי החוצה מחדרייך,
את ניצבת כמו אחוזת שיתוק.
הסתכלי אליי,
אני קורא אותך בבירור,
את המילים, את המרווחים
ואת השטח הלבן שביניהן.
גם אם את ערבסקה גאונית,
אני קורא את הפסוק
ואת הנגטיב הנסתר
המתקיים בהיחבא
בלב ליבך.
אני רואה אותך,
יפה וזוהרת,
מכפי שאת יודעת,
את מסתפקת במראה,
שליד מיטתך
ואילו אני רואה אותך,
בעיוורוני, מעבר למסך,
המחסן אותי מפני מבטך,
לבל ישחד את דעתי.
הסתכלי אליי ממקומך,
אל תזוזי,
ידי מלטפת את לחייך,
נוגעת אך בריחוף באוזנך,
הקשיבי לי,
אני יכול את כל כולך,
ללא ניד עפעף,
אבל אין לי רצון
ולא חשק בכל כולך,
כי הכל הוא כלום
בעולמי, שבו הכל
הוא אויב מסוכן
אני צד אחר המעט שבמעט
ממיין ומדלל ומזקק,
אם היה בך האומץ,
לצאת מעורך,
לחוש ולו פעם בודדת,
את היותך בחיים,
הייתי יוצא אלייך,
יוצא איתך לאודיסיאה,
שם היית צופה בעצמך,
מחוץ למה שידעת
ולומדת שפה חדשה
שתלמד אותך לקרוא אותי.