ביום בהיר אחד, ללא שום סיבה נראית לעין, תלה מוטי את עצמו על
עץ ירוק ליד קן של ציפורים מצייצות. השמש זרחה, השיטה פרחה
ומוטי נחנק. דבר מותו נודע רק שלוש שעות לאחר מכן לאחר שראתה
אמו את המחזה הסוריאליסטי של ציפורים המקננות באין מפריע בעץ
בו תלויה הגופה של בנה.
הרבה בכי היה למחרת אותו יום בהיר, כאשר נלקח מוטי לביתו החדש
בחלקה יפה, ומטופחת על רקע עץ אלון יפה ממש כמו אותו עץ בו
סיים את חייו. דמעות זורמות כמים זלגו ללא מעצור, אנשים שבורים
מצער התחבקו חיבוקים קורעי לב , ופרחים מכל הזרים וכל הסוגים
הונחו מעל קברו הרענן של מוטי שחווה את רגע התהילה לו לא זכה
מעולם. הוא שמע את הקולות וראה את התמונות ממעמקי קברו ולא
האמין. הוא ראה את חיה, האישה שמעולם לא התייחסה אליו, בוכה על
קברו ומתחבקת עם החבר שלה שכל כך תיעב, חיים. מוטי הסתכל בכל
מי שלא חפצו בו בחייו בוכים על מותו, כואבים, מתייפחים ושואלים
איך קרה הדבר, ואיך זה שלא שמו לב ומדוע לא הבינו עד כמה טהור
ונפלא היה הוא. מוטי שלנו, נער זך וטהור שאהב את העולם ולא הרע
לאיש. מוטי הבין כי דרכו היתה הנכונה והמופע של מותו היה
משמעותי עבורו יותר מכל אירוע שעבר בחייו.
אך כמו התהילה שבחיים שסופה לעבור, כך גם התהילה שבמוות חולפת.
הדמעות יבשו, הפרחים נבלו, והחיבוקים, הם נשארו מנת חלקם של
כולם, כולם מלבדו. החיים חזרו למסלולם ומוטי נבעת. "עצרו", רצה
לזעוק, "שכחתם אותי! אתם מחייכים וצוחקים ומסביבי רק אדמה!",
הוא רצה לזעוק ולצעוק אך כל מה ששמעו מקברו היה הקול הערב
והנפלא של ציוץ הציפורים. היחידות ששמעו את זעקתו היו התולעים
שאירחו לו חברה. מכרסמות את גופו, לאט לאט פיזית, כמו שחבריו
שממעל,  כשעוד היה חי כרסמו אותו נפשית. כאילו מאום לא קרה,
כאילו דבר לא השתנה.
ומה נשאר ממוטי? חלום, זיכרון עמום ומתפוגג שנחנק ונעלם לאט.
כמו אז באותו יום בהיר בו נמתח החבל וזעקת המוות התמזגה עם
ציוץ הציפורים.