הסנדוויץ שלנו מורכב ממני וממך בתוספת של קורט מלח ופלפל.
כאשר אנו מתחברים החמאה נדבקת פרוסה לפרוסה, והמלפפון החמוץ
הופך להיות מאוד מתוק. בדרך כלל מה שקורה זה שתמיד אני נשארת
לאכול את הפרוסה שלי לבד, אתה אף פעם לא רוצה להיות בתוך
הכריך.
בהתחלה חשבתי שהבעיה שלך היא רגשית, אך גיליתי להתפתעתי שאתה
סובל מחסכים, וחוסר בטחון, ושאתה לא מסתדר במצבים מעוכים כמו
סנדוויץ, אז נתתי לך ללכת, ונתתי לך לאכול לבד את כל הפרוסה,
העדפת להיות לבד, אז תשאר לבד, אני לא מוכנה להכין עימך
סנדוויץ נוסף. ובטח שלא עם חמאה. אם היית נחמד אליי אולי היתיי
מחזירה את הגלגל לאחור ואפילו מוסיפה חמאת שום לאניני הטעם.
אני זקוקה תמיד למורכבות הזו, ואינני בנויה למשחקים שאתה משחק
עם הכריך שלי, ובכלל לא אוהבת את התוספות המכוערות שאתה תמיד
משאיר שאתה גומר לאכול. אז יותר טוב כך, אתה תכין לך את מה
שאתה אוהב, ואני אחפש לי פרוסה אחרת להניח יחד עם הפרוסה שלי
וליצור כריך חזק שלא יתפרק ושהתוספות שלו לא יצאו מהצדדים.
שלום לך צד אפל בחיי. ולהתראות. ברוך בואך עולם זורח ומאושר.