הבטתי בשעון וראיתי כי בסך הכל השעה שש. השמש נעלמה לה מאחורי
שורה של בניינים גבוהים, מפנה אט אט את מקומה ללילה הקרב ובא.
מחשיך מוקדם בנובמבר, נאנחתי, אמנם הרגע סיימתי לעבוד, אבל לא
היה לי חשק מיוחד לחזור הביתה והחלטתי לנצל את מזג האוויר
הסגרירי ולטייל מעט ברגל. נתתי לרגליים להוביל ולקבוע את הקצב,
שואף מלא הריאות אוויר סתווי צונן, ונותן לעומס היום להתנדף
ולהיעלם. בחורה צעירה חילקה כרוזים לכבוד העצרת לזכר רבין, היא
דחפה אחד גם לידי "אתה מגיע נכון? חייכה אלי במתיקות מאוסה,
מנסה ליחצ"ן אבל לאומי כאילו זו עוד מסיבה ב - TLV.
המשכתי את הטיול הרגלי עד שאת השמיים המזהיבים הסתיר לי בניין
מוכר. הרמתי את הראש אל על ומצאתי את עצמי עומד סמוך לפתחו של
מגדל שלום. פעם, המגדל הזה היה הבניין הכי גבוה בארץ, גאוות
העיר, הסמל לעוצמה והקידמה של תל-אביב, ואילו היום, כמוהו
כגנרל קמל בפנסיה, כוחו איננו במותניו עוד, והוא בסך הכל בניין
מתיישן נוסף שאיש אינו מזכהו במבט שני.
בכניסה למגדל ישב לו דומם שומר מנומנם, הוא הזכיר קצת בובת
שעווה, דומה לאחת מאלה שנמצאות במוזיאון שבמעלה הבניין. רק
פיהוק גדול מלא שיניים הסיר את החשד ממנו והסגיר את היותו
אנושי.
מוזיאון השעווה... נזכרתי בגעגוע, דווקא היה מוזיאון נחמד.
פעם, כמו הרבה ילדים אחרים, ביליתי שם בחופשות, והייתי זוכה
להתחכך בגדולי האומה. ז'בוטינסקי, שמעון פרס, מיקי ברקוביץ',
כולם הועמדו שם דום ולא העיזו לפצות פה, כמו שיבוט המוני של
הגולם מפראג רק בלי התערבותו של המהר"ל .
כשהייתי נכנס לשם שכנעתי את עצמי, שאלה כלל לא בובות משעווה,
ושהסיבה האמיתית שהן לא מנידות עפעף היא בגלל "שהוד מלכותו",
הילד הקטן מפתח תקווה, עובר כעת לידן, והן כיאה לנתינים
נאמנים, שותקות וחולקות לי כבוד.
 
הקצתי מהמחשבות המגלומניות שלי כילד, והחלטתי להעז ולהיכנס
לבניין החשוך. השומר המנומנם הנהן בראשו הגדול והכבד לחיוב,
כששאלתי אותו אם המוזיאון עדיין פעיל, ולאחר בדיקה שאיפשרה לי
להחדיר בקלות גם מטול אר.פי.גי, נכנסתי פנימה.
נרגש סקרתי את אולם הכניסה הריק, וחיפשתי מעלית שתוביל אותי
מעלה אל המוזיאון הנוסטלגי.
נכנסתי למעלית ריקה, ולחצתי על הקומה עשרים, מחייך בהנאה וחושב
איך פעם "עשרים" נשמע לי כשיא הגובה, ואילו היום, כל בניין
מגורים שני, גבוה יותר.

הקומה הייתה שוממת, כמה אורות ניאון לבנים הקבועים בתיקרה
האירו קלושות והטילו אור חיוור על הריצפה והקירות.
הקופות למוזיאון היו סגורות ומסוגרות, ואבק סמיך כיסה את
הדלפק, משווה לו מראה של מוצג ארכיאולוגי.
כנראה שהמקום עזוב כבר לא מעט זמן, בטח בעיות בתקציב, או סתם
אין ביקוש והשעווה עושה לאנשים כאן, אסוציאציות לנרות זיכרון.
כבר השלמתי עם העובדה שאצטרך להסתפק בזכרונות או לבקר ב"מאדאם
טוסו" הלונדוני כשאזדמן לשם, בידיעה שזה לא יהיה אותו דבר.
מאוכזב, ואולי גם קצת מדוכדך, סבתי על עקבי עושה את דרכי לעבר
המעליות, חוזר חזרה אל המאה העשרים ואחת, היכן שהמגדלים הם בני
שישים ושבעים קומות, ומיקי ברקוביץ הוא רק סוכן ביטוח ולא
סופרמן ששם אותנו על המפה.

לפתע אי שם מאחורי, נשמע קול אישה. הסתובבתי בבהלה אבל לא
יכולתי לראות דבר ואיש. אולי זוהי מנקה שבאה לכאן בסוף היום?
התקדמתי לעבר מה שהיה פעם קופות המוזיאון, ובהיסוס שמהול, לא
אכחיש, בקצת פחד שאלתי בקול "יש כאן מישהו?"
לאחר שנייה ארוכה, בקע פעם נוספת הקול המוכר, הוא הגיע מעבר
לפרגוד השחור, ששימש פעם כפתח כניסה למוזיאון. שני עמודי ברזל
חסמו את הכניסה ואת הגישה אל הוילון, הזזתי את העמודים בקלות
יחסית ועמדתי אל מול הפרגוד.
"נו למה אתה ממתין, תיכנס, אל תפחד!"
לא טעיתי! יש שם מישהו! הקול והמבטא היו מוכרים כל-כך ועם זאת,
לא הצלחתי לשייך אותו למישהו ספציפי.
הסטתי את הוילון וצעדתי בהיסוס פנימה אל תוך מוזיאון השעווה
המיתולוגי של ילדותי. המסדרון השחור המוכר התעקל מעט ימינה
והסתיים באולם קטן, שלהפתעתי היה מואר באור חזק.
את מה שראיתי שם קשה לתאר, מסוג הדברים שהם למעלה מכל הבנה או
הגיון. וגם עכשיו בשעה שאני מספר את הסיפור, צמרמורת עוברת לי
בגוף לנוכח האבסורד. הלב מחסיר פעימה והשכל מסרב לעכל.
 
על כיסא, ישבה לה לא אחרת מגולדה מאירסון. או גולדה מאיר, איך
שתירצו... בקיצור, גולדה!!! כן זאת מהשטר הכתום של העשרה
שקלים, מלפני הג'וקים. גולדה!!! ראש ממשלת ישראל השביעית!!! לא
גולדה הבובה, גולדה בשר ודם, אמיתית ונושמת חיה ובועטת.
"אל תיבהל בחורצ'יק" אמרה לי בעברית האמריקאית שלה, "זה לא
בשבילי לעמוד כאן כל היום ולא לעשות כלום! אני אשת מעשה, ולא
יעלה על הדעת שאני אבזבז את זמני היקר, ואעמוד כאן כמו פסל,
כשיש כל-כך הרבה מה לעשות... חוץ מזה כבר הפסיקו לבוא לכאן
אנשים אז ממש אין טעם..."
על הריצפה, למרגלות רגליה העבות של גולדה, נערמה לה ערמת
שעווה. גולדה הייתה עסוקה בניעור פרורי שעווה אחרונים שעדיין
היו דבוקים לגופה.  
"איך זזזה קקרה..." גימגמתי
"Oh, it's a long story, פעם אחרת" גולדה הדליקה סיגריה נוספת,
ושאלה אותי עם אני רוצה כוס קפה.
"לא תודה, באמת אל תטרחי..."
"לא מסרבים לקפה במטבחון של גולדה" החליטה עבורי, וכבר הוציאה
כוס גדולה מארון המטבח עבורי.
וכך התיישבתי לי במטבחון המפורסם, מבקש מגולדה שלא תשים יותר
מסוכר אחד, וש"רק טיפה חלב אם לא קשה".
אחרי ששיתפה אותי בדאגתה מהמצב עם הפלשטינאים, ו"איך זה שבכלל
רוצים לתת להם מדינה הרי הם בכלל לא עם? "For god's sake!"
עברנו קצת לדבר על מה שקרה אז, במלחמה ההיא שאף אחד לא חזה,
ושאף אחד לא התכונן לקראתה.
לקחתי לגימה נוספת מהקפה המריר, וביקשתי רשות לקחת סיגריה
מהחפיסה שהלכה והתרוקנה לה במהירות.
"אל תדאג יש לי בתיק עוד חמש קופסאות, עכשיו זה באמת כבר לא
משנה ושלא יבלבלו לי את המוח שזה לא בריא..."
היססתי אבל החלטתי בכל זאת להעז ולשאול אותה את מה שכל אחד היה
רוצה לדעת. "גולדה, סליחה שאני חוזר לסיפור ההוא עם המלך
חוסיין, אני מבין שזה קצת רגיש, אבל בכל זאת, הוא הרי התריע
בפנייך שהנה עומדת לפרוץ מלחמה, אז איך זה ש..."
"שטויות" היסתה אותי בכעס הגברת הראשונה. "שטויות במיץ, זה
Bull shit אחד גדול!"
גולדה קמה מהכיסא בזינוק לא אופייני לאישה בגילה. השימלה
הפרחונית שלבשה, הייתה מעט מקומטת ושיוותה לה מראה מרושל.
שיערה האפור לבן, היה מדובלל וחסר חיים ופניה חרושות הקמטים
הסגירו את השנים הרבות והלא קלות.
האפר ניתק מהסיגריה שבפיה, והתפורר לו באיטיות בדרכו מטה,
מלכלך כל מה שנקרה בדרכו.
"באותו ביקור מפורסם שהתקיים בארבע עיניים, נפגשנו בארמון שלו.
הוא באמת אמר, גולדה, הערבים מתכננים מלחמה תתכוננו." גולדה
הפסיקה את שטף הדיבור והציתה סיגריה חדשה, חמישית במספר, תוך
שהיא מפריחה עשן מחניק לכל עבר.
"ו..."
"בוודאי ששאלתי אותו מתי הערבים יפתחו במלחמה" התגוננה תוך
שהיא מכבה סיגריה ולא לפני שהדליקה בה אחת חדשה.
"!!I'm not that dum, אבל במהלך הטיסה לעמאן התחילו לי בעיות
קשות באוזניים, כנראה איזה דלקת בעור תוף, כאבים איומים
וציפצופים שלא תדע... ואז כששאלתי אותו - Your majesty when?
הוא ענה משהו, אבל לא הצלחתי לשמוע מה... התעקשתי ושאלתי אותו
פעם נוספת מתי??! והוא חזר על התשובה פעם נוספת, ואני ממש כמו
חרשת גמורה לא מצליחה להבין מתי. בדיוק הטלפון שלו צלצל, כנראה
משהו דחוף, הוא התנצל ואמר שהוא חייב לסיים את הפגישה בינינו.
תבין, היה נראה לי מאד Impolite לשאול אותו בפעם השלישית...
הנהנתי, חושב לעצמי שכדאי מאד שההסבר הזה לא יגיע לאורי, שאבא
שלו נשרף חי ב- 73' מפגז בכלל "לא מנומס" שפגע פגיעה ישירה
בטנק שלו. לא התאפקתי ושאלתי אותה איך ייתכן שבגלל קצת שעווה
באזניים נתפסנו עם המכנסיים למטה. ואז גולדה התחילה ממש
להשתולל.
"מה אתה נהיית לי פה השופט אגרנט? לא מספיק מה שאני ומשה
עברנו...?" צעקה עלי בכעס. היה ניכר עליה כי מתחתי את הקו אינץ
אחד יותר מדי, וכי עצביה הרופפים עומדים לפקוע בכל רגע. החלטתי
שהמפגש די מיצה את עצמו ושעשן הסיגריות ממילא כבר הפך לסמיך
מדי. השתעלתי איתה שיעול פרידה, והתחלתי לצעוד במהירות בהמשך
המוזיאון, על פי כיוון החץ. משאיר את האישה הזקנה אפופת העשן
רוטנת מאחור.
המסדרון התעקל שמאלה משאיר אותי במתח לקראת המפגש הבא.
נכנסתי לאולם השני, בו היו ישובות שלוש דמויות שנראו מאד
מוכרות. התקרבתי מעט וראיתי שסביב שולחן קטן ישבו לא פחות
מהרצל, בן גוריון וחיים וויצמן, שקועים להם במשחק ריסק (משחק
מלחמה ואסטרטגיה ג.פ). שיפשפתי עיניים, אבל שלושת הנפילים סרבו
להיעלם, גם הם כמו גולדה הסירו את השעווה מעל גופם, והיו יותר
חיים מהרבה אנשים אחרים שאני מכיר.
הרצל לבוש בחליפה שחורה, היה רכון על לוח המשחק מרכז את
כוחותיו, איך לא, במרכזה של אירופה.
"תתקוף כבר את אפריקה, היא פרוצה לכל עבר" ייעץ לו ויצמן
בידידות. אפריקה אכן נראתה גם לי יעד פשוט וקל לחדירה.
הרצל חייך בתגובה לשידולים של ויצמן "חיים, אתה יודע שאפריקה
לא עניינה אותי אף פעם וגם עכשיו אינני מוצא בה טעם, העתיד לא
שם אלא במזרח" .
בן גוריון, בחולצה לבנה חצי פתוחה, שערות חזהו הלבנות מסתלסלות
החוצה, ולרגליו מכנסי בז' של פקיד הסתדרות. "הזקן" היה שקוע
כל-כולו בביצור הכוחות שלו במזרח התיכון. " זו מערכה לא קלה
רבותי, אבל אין לי ספק שלאוייב אין סיכוי"
"דוד מה אתה עושה? אין לך שם מספיק כוחות, אם אתה רוצה לגמור
את המשחק? אז תגיד! אבל למה אתה מתאבד!" הרצל הזהיר אותו,
במבטא היקה שלו, מפני הכלים הירוקים של ויצמן, שכיסו חלק נרחב
מאסיה. כלי המשחק הכחולים של בן-גוריון, נראו עלובים וחסרי
סיכוי לעומתם.
"מה אתה דואג? תיאודור" חייך האיש הגוץ והקירח אל עבר הרצל
הגבוה והמרשים, היה לו שיער שחור ועבה, וכל כולו שידר הדר
וכבוד.
ככה שיחקו להם השלושה, שקועים במשחק, כילדים בגן המשחקים הפרטי
שלהם.
כמה שרציתי להתיישב איתם שם, ולשוחח עם הענקים האלה. אבל איך
יכולתי?
מה אספר להרצל? מה אומר לו? איך אספר לו כי המקום אותו חזה
שיהפוך בית ליהודים ומקלט מפני רודפיהם, ייהפך בסופו של דבר
למקום כל-כך מסוכן עבורם?
ומה אגיד ל"זקן"? שבמקום להפוך את הנגב לגן פורח ולהפריח את
השממה, הפכנו את המדבר למזבלה של המדינה?
ולויצמן? הנשיא הראשון מה אני אגיד? שהאחיין שלו הפך את מוסד
הנשיאות לבדיחה? שאספר לו מי החליף אותו?
בשביל מה לקלקל להם? הם נראים לי סך הכל די מרוצים. עברתי על
פניהם במהירות, הנפתי את ידי לאות שלום וברכתי אותם. בליבי
קיוויתי ששכנתם מהחדר הסמוך, גולדה, לא תגלה להם מה מתרחש
בחוץ, אין סיכוי שיעמדו בכך בגילם המופלג. לגולדה לא חששתי,
אותה הרי כבר אי אפשר יותר להפתיע.
המשכתי קדימה, כולי מסוקרן.
האולם השלישי היה מוקדש להתפתחויות המדעיות במאה האחרונה.
באמצע האולם ראיתי את ניל ארמסטרונג האסטרונאוט, נאבק עם הקסדה
המגושמת שעל ראשו מנסה להוריד אותה ממנו. עזרתי לו, ויחד
הצלחנו לחלץ אותה.
"Thank u!, הקסדה הזו פשוט סיוט!"
"אין בעייה, לכבוד הוא לי" עניתי לו באדיבות בריטית. הסתכלתי
בהערצה על האדם, שלעולם, גם בעוד מיליון שנים, יהיה האדם
הראשון שנחת על הירח, האדם שבאמת נסע לחוץ לארץ.
ארמסטרונג שכנראה הבחין במבטי הערצה שלי הרגיש צורך להצטדק.
"אתה יודע, כל התהילה הזו שקיבלתי מהנסיעה לירח הייתה פוקס אחד
גדול"
הרמתי גבה בתמיהה. "פוקס?"
"כן, ממש ככה, פוקס, מזל, מקרה Or what ever you want to call
it. לפני השיגור, החלטנו לעשות הגרלה מי ידרוך עליו ראשון.
עשינו משש יוצא אחד, אתה יודע, אחרון נשאר. וככה יצאו ביל,
טום, ריץ, וקרל. נשארנו רק, אני וקית' ג'ונס. קית' עשה אבן
ואני עשיתי מספריים, וככה יצא שהוא ניצח והוא זכה לדרוך
ראשון.
"נו, אז איך זה ש..."
"One second... כמה דקות לפני הנחיתה, קית' חטף את השילשול של
החיים שלו. כנראה מהאוכל המחורבן שאכלנו באפולו, היה ממש
זוועה. בקיצור, אנחנו כבר כמה מטרים מהקרקע, אור של השמש
מסנוור את הירח, ומכתשים פשוט Amazing בכל פינה, אנחנו כולנו
נצמדנו לחלון של ה-Spaceship , ו"הכוכב" הזה נעול בשרותים,
משלשל את הנשמה שלו. בקיצור, הוחלט שאני יורד ראשון, כל העולם
היה כבר מכוון לשעה שש שעון יוסטון, ואי אפשר היה להגיד לחצי
מיליארד איש, חבר'ה, תמתינו עד שקית' יגמור לחרבן, U know what
I mean?"
"הנהנתי לאות הבנה, חושב לעצמי בצער על אותו קית' שחירבן לעצמו
את תהילת העולם.
נפרדתי לשלום מהאסטרונאוט, שכמו אסטרונאוט אמיתי הסתובב סביב
עצמו וחיפש היכן הניח את הדגל שלו, התלבטתי עם להגיד לו שהדגל
תקוע לו ממש מאחוריו, על הגב, יחד עם מיכלי החמצן שבחליפת החלל
המסורבלת שעל גופו. בסוף החלטתי לתת לו קצת להסתובב סביב עצמו,
ספק נוקם את נקמתו של קית' האומלל, ספק את נקמתי שלי על
הישארותי אסטרונאוט רק על כדור הארץ.

את האולם הבא עשיתי כמעט בריצה. חלפתי מהר על פניה של עפרה חזה
שהייתה עסוקה בהטפה על מין בטוח ואמצעי מניעה ליזהר כהן
ולהקתו. ויתרתי על התענוג והמשכתי הלאה.

באולם האגדות הופתעתי למצוא בחורה לבנבנה קטנה ושברירית שוכבת
לה על מיטה. התקרבתי מעט לראות במי מדובר, עד שזיהיתי שזו
שלגייה.
היא שכבה לה דוממת על מיטת שיזוף, מנסה לשווא לשזף את עורה
השקוף, גמד קטן עשה לה בינתיים שעווה ברגליים ובבית השחי.
"את יודעת, שצבע לבן זה הטרנד היום, וששיזוף זה כבר די אאוט?"

שלגייה המשיכה לשכב כשעיניה סגורות ופניה שלוות. ורק מדי פעם
החניקה צווחה כשהגמד תלש לה את השערות. לפתע קמה מהמיטה וסיננה
לעברי "תגיד, מה אתה אומר שבמקום לבלבל לי את המוח על אופנות
וטרנדים אולי תהיה קצת פחות אבא, תהיה מועיל ותביא לי משהו
לנשנש?"
קצת מופתע מהיחס התוקפני והארסי, אבל שמח על ההתייחסות, חיפשתי
בזריזות בתוך התיק הקטן שנשאתי משהו שירצה את הגברת. ואכן,
מצאתי בתחתית התיק, תפוח עץ אדום ועסיסי שלא נגעתי בו.
"בבקשה שלגייה, לא התחשק לי היום תפוח, קחי לך, הוא עדיין יפה
ואדום..."
שלגייה חטפה לי את התפוח מהיד בכעס, ומעיניה כאילו יצאו רשפי
אש. "מנוול אחד, מה אתה מנסה להרעיל אותי?! אני אתבע לך את
הצורה! "ועוד כהנה וכהנה הוסיפה קיללה וניבלה את פיה בכל מיני
שפות שאפילו לא ידעתי על קיומן. הרמתי את התיק במהירות ונסתי
כל עוד נפשי בי, כשהתפוח האדום מלפני רגע רודף אחרי, לאחר
שנזרק בכל הכוח על ידי שלגייה העצבנית.
גמד קטן, ניתר לו גבוה גבוה ותפס את התפוח תוך כדי מעופו, רגע
לפני שניתך על ראשי.
"אל תשים לב אליה" קרץ לי הגמד הקטן וביקש שאתכופף לעברו כדי
שיוכל לשתפני בסוד.
"היא בדרך כלל לא ככה, אבל נראה לי שהיא קיבלה היום, אתה יודע,
הם הופכות קצת לעצבניות בגלל זה..."
לאחר התקרית עם שלגייה, ויתרתי די בקלות על נסיון לפתוח בשיחה
עם טרזן, שהיה בלאו הכי עסוק בשאגות ובניתורים מעץ לעץ,
והתקדמתי במהירות לקראת היציאה.
שלט הודיע לי שהאולם הבא הוא האחרון במוזיאון. נשמתי לרווחה.

האולם האחרון, היה חשוך וריק, ומלבד אלומת אור שירדה מאחד
הפרוז'קורים בתקרה, והאירה את ריצפת האולם, לא ראיתי דבר.
התקרבתי לעבר אלומת האור, וחיפשתי את המוצג שהייתה אמורה
להאיר, אך נתקלתי רק בשלט קטן שהודיע לי כי כאן אמורה להיות
בובתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין 1922-1995 .
חבל, אמרתי לעצמי בצער, דווקא איתו הייתי מאד רוצה לדבר.
הייתי רוצה לומר לו כמה אני מתגעגע, ולמרות שבכלל לא הכרתי
אותו, אני מרגיש כאילו הוא גם קצת סבא שלי. הייתי מספר לו
ששבוע שלם לאחר הרצח המדינה בכתה, ביקשה סליחה, ושרה ביחד
לזכרו. הייתי מספר לו על הסטיקרים של "שלום חבר" שכיסו פגושים
וחלונות של חצי מהמדינה. הייתי מספר לו על זה שללוויה שלו
הגיעו כל הגדולים, אבל שנועה הנכדה גנבה לכולם את ההצגה,
ושאפילו מובאראק הקשוח הזיל דמעה.
ואז, הייתי אומר לו בחצי התנצלות, שאני בדיוק ממהר לעצרת
לזכרו, כן כבר שמונה שנים עברו, והייתי שואל אותו מתוך נימוס
אם אולי מתחשק לו להגיע. הוא בטח היה מסרב, כי גם אחרי כל-כך
הרבה שנים,  הטראומה עדיין לא עברה לו, ושכיכרות ועצרות לא
עושות לו טוב באופן כללי. הוא היה אומר לי בחיוך המבוייש שלו,
מסמיק מעט, שלא כל-כך מסתדר לו הערב ושיש לו כמה טלפונים
דחופים לעשות, ושחוץ מזה ללאה יש מיגרנה נוראית אז אולי פעם
אחרת. הייתי אומר לו שלא נורא, ושממילא הוא יכול לבוא גם בשנה
הבאה אם הוא רוצה. הייתי מחבק אותו חזק, אבל לא חזק מדי, כי
בטח עדיין כואב לו קצת בגב מהכדורים שירה בו הרוצח . "לילה טוב
יצחק" הייתי נפרד ממנו פעם נוספת ולתמיד, ורץ לעבר המעלית,
עוצר בקושי את הדמעות שכבר שעה חונקות לי בגרון. שם, רק לאחר
שהדלת הייתה נסגרת, אחרי שהייתי בטוח שאין סיכוי בעולם שהוא
שומע, הייתי מספר לו את האמת. לא מסתיר ממנו כלום.
הייתי מספר לו, שבכלל שכחנו אותו ולא הפנמנו את הלקח. הייתי
מספר לו שהפכנו להיות עם מנוכר ומסוגר אחד כלפי השני, מלאים
בשנאה עצמית כלפינו וכלפי אחרים, שסבל של אחרים כבר מזמן לא
מצליח לחדור את השריון האגואיסטי שעל גבינו.
הייתי מספר לו שהכסף שלנו שווה פחות היום, ו"שהיום זה עני ומחר
זה אתה" הוא כבר מזמן לא רק סטיקר, אלא מציאות יומיומית של
חמישית מהחברים כאן. הייתי מספר לו שהמחליפים שלו, שם למעלה,
מבקשים מאיתנו לחכות ולהתאזר בסבלנות. שהם מבקשים מאיתנו
להמתין ולא להתייאש. שהם גאים בנו על הסיבולת ועל יכולת העמידה
הלאומית, ושאם רק היה כסף באוצר, כל אחד מאיתנו אולי היה מקבל
כבר מזמן מדלייה או עיטור, ואלה שגרים בירושלים אפילו צל"ש.
הייתי מספר לו שבינתיים בזמן שאנחנו ממתינים, אנחנו הופכים
לאיטנו לבובות דוממות, כלי משחק, מוצגים במוזיאון שתכף עומד
להיסגר. חלק מהבובות עוד "חיות" ומוצגות אבל חלקן כבר בשקיות
שחורות, סולקו מהבמה והן עמוק בתוך האדמה. הייתי מגלה לו
שההסכם עם הפלשטינאים לא כל-כך הצליח, וחזרנו להיות אויבים מרי
נפש אכולי שנאה, ממש כמו פעם. שרון ארד לחופש כבר לא ייולד,
אבל לפחות נוספו לו עכשיו כמה חברים שלא יהיה לו שם משעמם. ואז
בשביל לעודד אותו מעט, הייתי מספר לו שלא הכל שחור ושיש למכבי
בכדורסל השנה קבוצה שהולכת לקחת גביע, והייתי מתפלל בלב שבכלל
רבין הוא לא אדום, ושקצת, אפילו רק טיפה הצלחתי לשמח אותו.  

אבל הוא לא בא ולא הופיע, אותו באמת רצחו.

יצאתי אל הרחוב במהירות, בחוץ כבר ירד גשם חזק. נכנסתי לאוטו,
וברדיו הקריין לחש שזהו שידור ישיר מהעצרת ושנרות זיכרון
מודלקות בשעה זו על ידי אלפי באי העצרת, "שירים בכיכר, על ידי
מיטב האומנים, לחלוק כבוד ליצחק שכבר שמונה שנים לא איתנו".
בדיוק חלפתי על יד הכיכר, וראיתי מבעד לטיפות, את הבהובי
השלהבות, אנשים רבים באו למרות הגשם. אבל הם כבר פחות מאלה
שהיו כאן בשנה שעברה, והרבה פחות מאלה שבאו לפני שנתיים...
יצאתי מהאוטו ונתתי לגשם להרטיב אותי, פעיל נמרץ וצעיר הגיש לי
נר שאחזיק. התקרבתי אל האנדרטה, מפלס את דרכי בין נערים ונערות
שניצלו את ההזדמנות והפכו את האזכרה לערב של חיזורים ומוסיקה.

הנר שבידי דולק עכשיו, השעווה החמה נוטפת על ידי, צורבת בעור
החשוף ומכאיבה. אך לאחר מספר שניות בודדות, השעווה החמה מזדרזת
להתקשות ומתקררת לה כאילו מעולם כלל לא הייתה חמה וכואבת.