יומן חלל 26.5.01 יום, שבת:

אתמול כבר שהתעוררתי יכולתי להרגיש את הכל באוויר. כל האולם
החתונות הזה, שהתמוטט באמצע החיים נתן הרגשה מאוד מוזרה כאילו
הוא לא הדבר היחיד ,שהולך להתמוטט באותו היום, ולאוו דווקא
במישור הלאומי-מדיני.
הקטע עם יעל כבר לפעמיים נהיה כאב ראש בגלל הרשמיות וכל מני
מעצורים טכניים מטופשים שלא קשורים לרגש, אבל מה לעשות כשיש לך
חברה כולם יודעים, כולם רוצים לדעת, וכולם חברים שלך ושלה.

כשהגעתי לבית ספר התיישבתי לידה בריבוע ולידה ישבה חברה שלה,
השיחה אתה הייתה מטופשת ולא נינוחה, הרגשת ההתמוטטות מאולם
החתונות הלכה והתחזקה והפעם כבר ראיתי קווים ברורים של
התמוטטות במישור בין היחסי-גלקטי שלי ושל יעל. לא אמרתי לעצמי
כלום, אתה יודע טפו טפו טפו שלוש דפיקות על העץ ואלוהים יעזור
כי זה סתם היה בוקר מעצבן, היום בערב אנחנו יוצאים והכל יהיה
טוב. באותו יום באתי רק לשעתיים וחוץ מהשיחה היבשה בבוקר  לא
דיברתי עם יעל בכלל. אמרתי לעצמי בלב מספר פעמיים אתה אדיוט.
הלכתי לקנות בורקס ב"לחם תושיה" והביתה.

כשהגעתי הלכתי לישון. תמיד שאני נרדם ביום שישי בצהרים השינה
עמוקה, מתוקה ורצופת חלומות משוגעים, בחלום ,שהתחלק למספר
פרקים שונים ,שאין בניהם שום קשר נוסף חוץ מהמוזרות העוטפת את
כולם. חלמתי שאני חולם שילד ערבי הורג אותי
עם תת מקלע. גם הכוכבת הגדולה ממאדים - יעל ככבה בשתי פרקים
עיקריים מהחלום. באחד הפרקים הייתה לה מזוודה והייתה לה גם
אחות בצבא וזה נראה כאילו שהיא עוזבת לאיזה מקום לא ברור, משהו
כמו פסטיבל שאנטי כזה כמו שהיא אוהבת ואני שונא. היא גם ככבה
בפרק האחרון של החוויה הסוראליסטית: פתאום באמצע הקיץ יש יום
סגרירי ואפור נדמה לי שאפילו ירד קצת גשם. אני קם מהמיטה בבית.
בלוק שחור בפלג העליון של הראיה שלי וטשטוש קיצוני מפריעים לי
לראות, אני מצליח לראות רק רגליים של אנשים וגם זה בקושי. אני
קם מהמיטה ויוצא החוצה ללכת לבית ספר, בחוץ מחכים לי כל החברים
שלי ויעל, אני ממש רוצה לראות אותה אבל אני לא מצליח היא נותנת
לי נשיקה על הפה ואומרת לי שהיא התגעגעה או משהו כזה, חשבתי על
עצמי, יופי עכשיו 100% היא לא הולכת לעזוב אותי ועכשיו יש גם
גשם ואפילו שאני שונא את המילה רומנטיקה, (זה מזכיר לי משהו
כמו תיק רומני) זה היה נורא רומנטי וכל מה שהיה חסר לי עכשיו
זה לראות אותה.

התעוררתי מהשינה העמוקה-מתוקה למציאות עגומה-עקומה, אכלתי פיצה
של אמא שלי (אל תאכלו פיצה אחרי שקמתם) וצפיתי במבזק חדשות אין
סופי של התמוטטות אולם החתונות, מה שהחזיר אותי בחזרה ליחסים
האינטרו-בין-גלקטים שלי עם יעל. עכשיו כבר הרגשתי פקעת
של פחד שמצטברת במרכז הבטן שלי. הייתי בטוח שיעל הולכת לעזוב
אותי ואז ניסיתי להירגע ואמרתי לעצמי, שאחת לשבוע בערך אני
בטוח ב 100%,שיעל הולכת לעזוב אותי, ואז כל פעם מחדש מתברר לי
- אני טועה. מנגד ענתה פקעת הפחד ,שהלכה ותפחה, אבל היום יש לך
הרגשה חזקה יותר אפילו 125% אחוז. די אני משוגע אמרתי לעצמי
,הפעם בקול רם, וקטעתי את הדיאלוג המוזר בין פקעת הפחד לבין
הסנגור הקטן של מערכת היחסים שלי עם יעל.

עכשיו כבר 6:30 היום הזה היה ריקני ומוזר. עניתי לכל טלפון
,שצלצל במהלך היום, בציפייה לשיחה מיעל. אבל כל פעם התאכזבתי
לגלות שזה השכנהדודהחבר של אח שלי / סבתא / הדר. שמתי תקליט
בפטיפון ונרגעתי עם מלודיות ישנות של אריק איינשטין. אוף!! כבר
7:00
למה היא לא מתקשרת לעזאזל, רתחתי מבפנים. לא הצלחתי להתאפק
הרמתי את השפופרת וחייגתי (7431750). לא מאושרת במיוחד לשמוע
את הקולי ענתה יעל, "היי". דיברנו ממש מעט, זאת הייתה שיחה
מסריחה ,שהזכירה את האווירה של השיחה באותו הבוקר. היא אמרה
שיש לה ארוחה משפחתית ושהיא תתקשר אחר-כך, בתשובה לשאלתי אם בא
לה לעשות משהו היום.
הפקעת המשיכה ותפחה היא כבר הייתה חזקה ואפילו הסנגור הקטן שלי
כבר כמעט נכנע. ידעתי הפעם שזה הסוף.

העברתי את הזמן בשמיעת תקליטים ,מחשבות על מין והסתכלויות
ממושכות במראה תוך כדי תהייה בטיב היחסים שלי עם יעל.
עכשיו כבר 8:30, היא עוד לא התקשרה הבת-זונה! אמרתי לעצמי,
סנגור מערכת היחסים שלי עם יעל קם ממקומו והתגונן, איך אתה מעז
לקלל אותה, היא חברה שלך, אמר הסנגור. אני לא בטוח בקשר לזה
כלכך, עניתי בכעס. הסנגור שחרר באגרסיה את העניבה מעל צווארו
הפשיל שרווליו,  אני אוריד לך את כל השניים ילד מלוכלך, איים
הסנגור בתנוחה של  סוכן ביטוח נואש. פקעת הפחד התופחת עמדה
והסתכלה מהצד על הריב  וצחקה בשקט. האיום מצדו של הסנגור היה
מגוחך מפני שגודלו היה שווה לגודלה של שקית במבה קטנה. לקחתי
כרית והתכוננתי לזרוק עליו, לבסוף לאחר רגע אחד של השתלטות
יצרים החלטתי לוותר והתיישבתי על המיטה ביאוש,  גם הסנגור הבין
,שהאיום הפיסי שלו לא אמין כלכך, והתיישב לו בתוך האול-סטאר.

אני אחרי ארוחת ערב, כבר השעה 9:00, הקצבתי ליעל זמן להתקשר עד
9:30 אחרת היא רוצה לעזוב אותי בטוח ואין לי אפילו מה להתקשר
אליה, חשבתי. חוקי מרפי החליטו לעמוד לצדי לכל אורך היום וגם
הפעם, השעה 9:30 כבר עברה, גם השעה 10:00 חלפה ביעף ואפילו
10:15 פתאום ב 10:23 צלצל הטלפון, עדיין בלב עם פירור של תקווה
לשמוע את קולה של יעל, אני עונה. ובאמת זאת הייתה יעל. למשמע
קולה, לבי התמלא נוזל סגול מטאלי,שכווץ את פקעת הפחד לממדים של
בוטן. איזה כיף, ואני דאגתי, טיפשון. השיחה עם יעל הייתה טובה
וקבענו ללכת לקופי בין. למרות ,שהייתי מעדיף שהיא תבוא אלי
הביתה, עדיין הייתי שמח לפחות לראות אותה.
נפגשנו בבית הקפה המאוס, הזמנו מה שהזמנו, ישבנו דיברנו על הכל
חוץ מעלינו, עדיין הרגשתי שיש המון מחסומים רגשיים שחייבים
לפרוץ אותם, לכן כל הזמן משכתי את השיחה למישור הבין-אישי - מה
שלא עלה יפה. השיחה עשתה אותי אופטימי במקצת ופקעת הפחד יצאה
פצועה ומושפלת בסופו של דבר.

הלכתי עם יעל מהבית קפה, הרחובות היו ריקים, רציתי לחבק, אבל
לא עשיתי את זה, לפעמיים יש פער בין הרצון למעשים אני משתדל
לצמצם אותו, הפעם לא הלך לי. לפתע באחת החצי שתיקות ארוכות
שלוו אותנו בדרכנו הביתה. יעל אמרה אנחנו צריכים לדבר, מה
שהולך בנינו, זה לא זה. סדק קל בצבץ בלבי ונזכרתי באיש
שהתראיין לחדשות וסיפר ,שלפני שהרצפה נפלה באולם חתונות, הוא
ראה סדק קטן ברצפה. אחרי הפתיחה האופיינית, התפרץ מתוך יעל
נאום אמיתי ומשכנע, היא דברה בקצב מהיר ולא אחיד עם התנשפויות
ועצירות ,שהזכירו לי את הנשיקות שלנו. היא הסבירה לי על
המערכות היחסים הקודמות שלה, ועל איך זה שיש לה כלכך הרבה
דברים, קשה לה להקדיש זמן למערכת יחסים בריאה ומתוקנת, ועוד כל
מני דברים על החיים שלה. תוך כדי הנאום הרגשני התחלתי להבין
שאני ממש הייתי עול: אני נתקעתי לה באמצע החיים כמו קוץ בתחת,
ישבתי לה על הגב כמו מקרר ג'נרל אלקטריק ועמדתי לה באמצע שדה
הראיה וחסמתי את כולו.

לאחר פרץ המילים שפתח לפני דברים שלא דמיינתי, הייתי בשוק.
הרגשות התערבבו לי מכל הכוונים, לבסוף נוצרה תמיסה של רגשות
שמזכירה חוסר-אונים מהול בהרגשה נוראה  - כלום. השתיקות התבקשו
מעצמם. המשכנו ללכת, רציתי שהדרך תתארך, שלא נגיע הביתה. ידעתי
שברגע שאני נפרד ממנה היום זה לצמיתות. לתמיסת הרגשות התווסף
רגש הפחד. מה אני עושה עכשיו? שאלתי את יעל. יעל ענתה בחיוך:
רואה טלוויזיה, תשובה טובה חשבתי לתומי. השתיקות המשיכו.
הרגשתי שמשהו מת. שמתי לב שפתאום יעל משוחררת, כאילו שעד עכשיו
היו לה אזיקים על הידיים וגם גולה גדולה כזאת מחוברת לרגל כמו
שיש לאסירים בסרטים מצויירים. בדרך הייתי עסוק בלחשוב, חשבתי
יותר מאשר שחשבתי במגן במתמטיקה, נראה לי שאפילו יעל יכלה
לשמוע את גלגלי המוח שלי חורקים. חשבתי מה לומר כמילות סיום,
היו כל כך הרבה דברים שרצית להגיד, אבל ידעת שלא יהיה לי זמן
או אומץ להגיד הכל בבת אחת, לכן נאלצתי לעשות סלקציה. לבסוף
חשבתי להגיד לה כל הכבוד על האומץ שהיה לה וחשוב מזה: כבר הרבה
זמן רציתי לומר לה שהיא הילדה הכי יפה במאדים, בירח ואפילו
בגלקסיה כולה.

בעודי משקיע במאמץ רב במחשבה הגענו לגן העירייה היא חייכה
ואמרה, טוב.... רגע, אמרתי ותפסתי את הראש, גמגמתי קצת
ההתרגשות שפקדה אותי גרמה למילים שלי להיות קטועות ומלוות
בהתנשפויות קלות, כל הכבוד על האומץ שהפגנת אני מעריך אותך
מאוד על זה....אמממ...אני לא יודע איך אני אוכל את הדבר הזה
עכשיו, הוספתי.  רציתי לומר לה את יפה, כמו שתכננתי, אבל שוב
מחסום רגשי ,שהגיע הפעם בצורת בושה, עצר בעדי. גמגמתי לרגע
נוסף, היא קטעה, נמשיך את הקשר אל תדאג, יש לנו הרבה מה לדבר.
עניתי ב"כן" נודף  פסימיות. ביי.