לפעמים היו זרים
ללא מבט, כל כך מעט מילים.
רק שקשוק שטיפת הכלים
מילא חלל
דמה למלמולים.
החושך ירד על האור העמום בסלון
צללית פרפר ששטה על וילון.
אחר כך יחכו עד לבוא הבוקר הבא
עד שעלה
עד שהאור כבה.
חדרי חדרים וכלאם
סדרי בראשית כנראה שהשד כפאם.
מי יכל לנחש מראש
את עוצמת הבדידות
צעקת המחשבות?
בוקר טוב, צמרמורת מגע
זוויות, כאילו בשגגה.
הקפה מצטרף אל הרדיו לפזמון המוכר
בשני קולות
כפית אחת סוכר.
הצוואר שנוטה תחת נטל משקולות
אי אפשר להביט, אי אפשר שלא לראות.
שניים דומים עם אותו המשא
חוששים שהערב ירד
על חיים בקופסה. |
