בוקר. ציפורים שהתעוררו זה מכבר מצייצות, אבל לא צלילי שמחה
אלא צלילי קינה. החתולה מתמתחת ומשילה את הלילה מעליה ובפנים
עצובות יורדת מהמיטה לכיוון מגש המטעמים, בעייפות וחוסר רצון
מובלט, שכמו בכל בוקר. מכוניות בחוץ מתעוררות, וכמו לפי לוח
זמנים, מתניעות אחת אחת, בצורה שמזכירה סרט מכוניות קלאסי
משנות ה-70. הבית כולו כבר התעורר, ביצים מטוגנות, קפה רותח,
וסנדוויצ'ים מוכנסים לשקיות, עטופים למופת, ורק אני, שעוד לא
התעוררתי, לא מרגיש צורך להצטרף לפסטיבל הקולות והצלילים
שמתחולל מסביבי... לא רוצה להתעורר ליום חדש, אחד שיטביע בי את
חותמו המזוהם ויבזבז לי עוד מספר שעות של שינה מלאה בחלומות
מתוקים על חיים שלעולם לא יהיו שלי.

לא רוצה להיתקל בכל אילוצי היקום שמסביבי, אלה שדוחפים אותך
לתוך חיים שבכלל, אין לך רצון בהם. מכסה את עצמי בשמיכה, מחשיך
את החדר עד כמה שאפשר בשעות המוקדמות של הבוקר, עוצם עיניים
חזק חזק, בדומה לאחד שמפחד ממה שיודע שעומד מולו. מנסה להיכנס
בחזרה לחלום המתוק, האהבה, האושר והעושר האינסופי שמספקים
חלומות. ולא מצליח. פעם נוספת, הצליחה המציאות לגזול את כול
הטוב שבעולם, השאירה שאריות של ריק ואין אחריה. הציפורים
העצובות, החתולה המדוכאת המכוניות שנמצאות בסרטי העבר, הפלסטיק
שסובב את כולנו, כול אלה אינם אלא תזכורת למציאות העלובה
שעלינו להיווכח בקיומה בוקר אחר בוקר... אז בבוקר, כשאני מבקש
עוד חמש דקות... בבקשה, נסו להבין.