[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
הנסיכה הקסומה

פרולוג

המחשב שלי גוסס. המקלדת שלו נתקעת תדירות, והמסך שלו משחיר
לעתים קרובות. פעם בכמה ימים הוא שוכח שיש לו כרטיס קול, ונאלם
דום. כמו קרוב משפחה חולה אנוש כולנו מסתובבים סביבו ולוחשים
את גזר הדין, לבל ישמע: ימיו ספורים.
פעם הוא היה סוס עבודה, היום נותרו לו המשימות הקלות של משחקי
הילדים הישנים, שעובדים רק עליו.

"ספרי לי סיפור" הוא דורש ממני.

"איזה סיפור?" אני מקשה, מנסה להתחמק.

"ספרי לי סיפור על ענקים ומפלצות, על דו קרב ומאבקים, על
עינויים ונקמה, על אהבת אמת."

בנים גדלתי ורוממתי, ועכשיו הם מצטטים לי את הסרט האהוב עלי
מכולם. על מי או על מה אפשר כבר לסמוך? מלטפת את המקלדת
בעדינות ובאהבה - עברנו הרבה ביחד בשמונה השנים האלו: לימודים,
ילד, לילות לבנים, ועוד לימודים, ועוד ילד, ועוד הרבה לילות
לבנים. הוא כבר חלק מהמשפחה, יודע את כל הסודות, מכיר את כל
התאהבויות העבר, שומר עותקי מכתבים מעידן המבול ואף לפניו.

"אני לא יודעת לספר על אהבת אמת. אני יכולה לספר על אהבה,
ואולי גם על אמת. אבל בעייפות הזו אני לא יכולה להבטיח לך דבר.
אולי זה יהיה סיפור אמיתי, שמורכב כולו ממלים של שקר. ואולי
סיפור שקרי שבנוי ממלים של אמת. קשה לי להבחין ביניהם היום,
כנראה התעבה לי הקו החד בין שחור ללבן."

"ספרי." הוא מבקש. "כל עוד הסיפור טוב, אני אשתדל להשאר ער".

אני מחייכת שוב. כן, הסיפור הוא טוב: סיפור ביזארי מופרע
ומופלא, שאין שני לו. לו קם מספר שהיה ראוי לסיפור...
אבל באין מספרים ראויים, אנסה לשלוח ידי במעל. בזהירות,
באיטיות, בעדינות.

נתחיל את הסיפור כמעט מההתחלה, במקום בו נפגשות שתי הדמויות
הראשיות שלנו, איפשהו בסוף שנות התשעים, כשהאינטרנט מתחיל
להתפרע בראש המצעדים, ויותר ויותר אנשים מתחברים אל אוטסטרדת
המידע.




יולי. נורית לטלי. דוא"ל.

טלי היקרה.
שמחתי מאד להכיר אותך.

פתיחה רשמית, למכתב שבעצם מתפוצץ מאין מלים.

מאד מאד שמחתי להכיר את הדמות שמאחורי המלים. ומאד שמחתי להגרר
לערבוביה שנוצרה. לא שיערתי לעצמי. מובן שלא צפיתי את שיקרה
שם.
חשבתי שנשב כולנו יחד, נדבר, נשתה, נתוודע, נשתה עוד הרבה.
קיוויתי שאולי נשוחח יותר באינטימיות, שנכיר את הפן שמעבר
למסך, שנחזור מתודלקים בכיף.
אבל האירוע שהתפתח שם היה פשוט מהמם.
מעבר לסקס שהתרחש שם, ואני כבר לא יודעת מי היה עם מי, נוצרה
בבועה הזו תחושה של ביחד, שכל הגופים האלו מתלפפים אחד עם השני
בחיבוק אחד גדול. אף אם אני עצמי לא הגעתי לסיפוק (ואני דורשת
את שלי, שלא תהיינה לך ספקות. אני אסופק ומיד, ולא - יפלו כאן
ראשים) עצם ההשתתפות בחוויה הזו הייתה מדהימה.

איך בעצם התדרדרנו לזה? שמונה אנשים שלא נפגשו מעולם לפני כן
בזירת המציאות, ופתאום מתרועעים בכזו צפיפות? אדי האלכוהול
יכולים להסביר רק חלק מהתופעה.

כשאני חושבת על זה, התחברתי לרשת כדי לממש אידיאה של חופש,
אחרי עשרים שנה שבהן קיבלתי הוראות מתי למלא את הריאות ומתי
לנשוף את האויר החוצה. פתאום לנחות על עושר ושפע כזה של חיבוק.
התחושה היא של אדם מורעב אחרי צום ממושך, שניצב לפתע מול מזנון
מרוצף מזון עשיר עד שהוא מתפקע.
והכל בזכותך.

תודה שלקחת אותי לשם. באמת תודה.


נורית.




יולי. טלי לנורית. דוא"ל.

כן. זה היה מדהים בעוצמתו. אני חושבת שזו חוויה שלא שוכחים לכל
החיים.
את יודעת שזו הייתה ההתנסות הראשונה של כולנו במין קבוצתי?

אולי לא נכון להתייחס אל זה כאל מין. זה היה משהו הרבה מעבר
למין (ואני דוקא כן באתי על סיפוקי. נה נה נה נה). זו הייתה
חוויה רוחנית, התגלות אלוהית.
לעולם לא אוכל להסתכל על מישהו מאלו שהיו שם בלי לאהוב אותו
בגלל הערב ההוא.

ואת, את היית הטריגר לזה. איך החזקת ככה בקבוק ביד אחת, ועוד
בקבוק ביד השניה, ושאלת את גדי אם הוא רוצה לשתות מימין או
משמאל או מהאמצע. ואני עוד הייתי צריכה להסביר לו למה התכוונת,
הוא היה כל כך המום. את מדהימה. זו זכות גדולה להכיר אותך,
ותודה גם לך.

את יודעת, אני נכנסתי לרשת בעקבות נדודי שינה קיצוניים.
לא בדיוק נדודי שינה.
היו לי סיוטים בלתי פוסקים על מוות ביסורים, לי ולבן שלי. זה
לא מפתיע שסירבתי לישון ומשכתי את התרדמה עד שלא הייתה ברירה
והגוף עצם את עצמו.
ומתוך שעמום כמעט שוטטתי לי ברשת וחיפשתי אתרים שיעבירו לי את
הלילה.
הצ'אט הזה, כמה זמן שהוא שורף. יש לו חוקים משלו, בעצם כל אחד
שאת רואה יכול להיות כל אחד אחר. זה מכניס מימד אחר לגמרי
לשיחה. מצד אחד את יכולה להיות כנה לחלוטין כי את תחת מסווה.
מצד שני את צריכה להזהר, כי יכול להיות שהגבר איתו את מסייברת
הוא בעצם השכנה בת השמונים שלך, או הכלב שלה.

אני מנסה לחשוב על החיים שלי לפני ואחרי הרשת, ויש כאן תהום
עצומה. היום, רוב החברים שלי איתם אני מדברת ברשת וגם מחוצה
לה, הם חברים שרכשתי ברשת. זה עירוב גדול בין שני עולמות:
הוירטואלי והממשי, ולא תמיד קל לי להבחין ביניהם.

לפעמים אפילו נדמה לי שהעולם הוירטואלי הוא הממשי יותר. תחשבי
על האבסורד: אני יכולה להשיג זיון בבית שלי במיטה שלי, ובמקום
זה אני מתחברת לצ'אט ומנהלת זיון באותיות. לא דפוק מצדי?




אוגוסט. נורית לטלי. דו"אל.

קודם כל את דפוקה, ואת זה ראינו, ולא פעם אחת. ואפילו מאד
בקולניות ראינו.
אני מעדיפה את האהבות שלי ממשיות יותר. סייבר סקס לא עושה לי
את זה, זה משעשע, מגרה אפילו, אבל אי אפשר לגמור מזה.
ולגבי זיהוי בצ'אט, אני ממש לא מסכימה איתך. לא קיימת אפשרות
שלא אצליח לזהות אם מולי גבר או אשה, או בן כמה בן שיחי.
האבחנות הרי כל כך ברורות וקלות. שלש דקות שיחה והתשובה
בכיסי.

אני עשיתי דבר כזה עם בקבוקים? אני מכחישה מכל וכל. אני? ככה
להציע את עצמי באמצע הדשא לאיש שאני לא מכירה? לא ייתכן. לא
יעלה על הדעת.

תשמעי סיפור.
הגיע אלי טכנאי להתקין אנטנה על הגג. חמוד כזה, ילדון בן עשרים
ותשע עם קרחת מבהיקה וחיוך מקצה אחד של הקרחת ועד לצד השני.
ואני, את יודעת, מזמינה אותו ללימונדה, סוחטת לו לימונים ברוב
טקס בישבן, מנענעת את קוביות הקרח בכוס כדי שידע שהשקעתי
וקיררתי לו.
וכשאני מגיעה אליו אני מגלה שהאיש כבר גמר לחבר את האנטנה,
ועכשיו הוא בודק את התחנות שהטלויזיה קולטת.
ולפני שאני מספיקה לומר לו: "הלו תעצור, הקסטה שלי", הוא מגיע
לתחנה של הוידאו, וצופה בעיון בפה של אשה עולה ויורד בהתלהבות
על איבר מין גברי ביותר. מסתכל עלי ומלעלע, ממהר לכבות את
הטלויזיה.
שיו, לא תאמיני באיזה קצב הוא שתה את הלימונדה הזו. שיא העולם
בשתייתיות למרחקים קצרים.
אוח, קרחים עושים לי את זה, ובגדול.





אוגוסט. וסטלי לנורית. דוא"ל.

אשה שוקולד.
מחזיק אותך בידי בתאווה, וקורע ממך לאט לאט את העטיפה בפינה
חושף אותך מעט לאויר העולם שחומה ומפתה. מתחיל ללקק אותך
ביסודיות, את הפסים ואת הקוביות שעל עורך את כל החלקים שלך בזה
אחר זה. חושף אותך עוד ועוד נושך ויונק ומוצץ ומתאווה להרבה
יותר. האברים שלך בפי חלקלקים ומבריקים, ונוצרים עליהם פסים
קטנים שלשוני חורצת. הנשיכות הקטנות שלי יוצרות לך קו מתאר
משונן, ואני נוגע בו עם האצבע לכל אורכו ואין לו סוף לקו הזה
אולי כי הוא נמדד בסרגלים קטנטנים של עונג גדול. כל כך מתוק
ללקק אותך כל כך נעים שקשה לי מאד לעצור.
את נמסה בידי ונוצר אפקט מוזר, כי ככל שאת נמסה יותר אני רוצה
יותר ללקק וככל שאני מלקק את נמסה מהר יותר ואני חייב לעשות את
זה מהר יותר כי אחרת תיגמרי לי ואני ממש לא רוצה שתיגמרי לי
אני רוצה שתשארי לי להמון זמן. חכה, את אומרת לי צוחקת ומנסה
להתחמק בתנועות גליות של ממרח נוזלי, תדחה קצת סיפוקים. חכה,
צריך לברך עלי אי אפשר כך סתם לקחת אותי כמובן מאליו. נכון, את
צודקת, אני אומר ומהרהר לשניה.
ברוך המפריד בין קודש לחול, בין האסורות למותרות, בין שמים
וארץ, בין חושך לאור. ברוך שעשה אותך אשה שוקולד. ברוכה את
המטשטשת את הקו שבין נסיכה לאשה, בין חלום ומציאות, בין עור
לעור. ברוכה את שעשית אותי מאושר לרגעים.




אוגוסט. נורית לטלי. דוא"ל.

אוי. את לא תאמיני מה קרה שלשום, דקות מועטות אחרי שיצאת
מהצ'אט. גלשתי לתומי בחדר ארבעים פלוס וחיפשתי קורבן להביא
לחדר הקבוע שלנו, ואז נטפל אלי איזה מין יצור כזה שקרא לי
נסיכה. הוא שודד הים שלי, אני הנסיכה הקסומה שלו, ואיפה אהבת
האמת שלנו. הוא נשמע ילדון וחשבתי שיהיה כיף לקרבן אותו, אבל
כשהלך אחרי לחדר שלנו עמד בשנינות כל כך יפה במתקפה הקבוצתית,
שבסוף פשוט התכרבלתי לצידו.

אני לא יודעת איך נסחפנו עד שתים בלילה עם השיחה הזו. הוא איש
מקסים בהחלט. ילד, אבל מקסים. יש לו משפחה שהוא לא רוצה לפגוע
בה, ולכן לא מוכן להפגש או לחשוף פרטים. והוא מרגיש כלוא
בעבודה שלו אל מול חוף הים שהוא רואה כל היום מהחלון. דיברנו
על המון, המון.

אחרי שעתיים של דיבורים, עם רמיזות עדינות אבל בלתי פוסקות
לכיוון שמתחת לחגורה, התחלתי לחוש את כל הגוף שלי מתלהט.
הוריתי לו להתפשט מיד, והוא נאות, בתנאי שהוא קובע את הקצב,
ואני משתפת פעולה.
ואז הוא סחף אותי לסייבר על סיפון יאכטה בערב סגול של אמצע
הקיץ בים התיכון.
טלי, לא תתארי לעצמך איזו יכולת השריית מציאות יש לאיש הזה.
יכולתי לשמוע את הגלים, יכולתי להריח את מלח הרוח.
הוא היה שודד ים, וקפץ מסיפון ספינתו אל שלי, עם סכין בפה
ומסכה על העינים. כן, אני יודעת, גם אני גיחכתי בשלב הזה. ואז
הוא השכיב אותי על הסיפון, והתחיל למרוח אותי בקרם גוף דרך כל
אצבעות הרגלים השוקיים הירכיים ועלה לגב. הוא תיאר בפרוטרוט מה
הוא עושה, ואני בצד הפסיבי של המלים התחלתי להנמס.

את יודעת, המון פעמים את "מסייברת" עם אדם, והוא מצליח לתת לך
נשיקה בגב בזמן שאתם בתנוחה מיסיונרית, או משהו נער-גומי דומה,
והדבר פשוט ממוסס את כל הסיטואציה, ומשפיל את מפלס החרמנות
לעומקים תת רצפתיים.

כאן זה היה שונה, הוא אפילו זכר שאני חלקלקה אחרי שמרח אותי
בקרם גוף, וכמעט נשמטתי לו מהידיים כשקשר אותי אל התורן.
לא. אני מסרבת בתוקף לספר מה קרה אז. שלא תביני לא נכון, היה
קינקי, לא אלים. המממ.
וכן. עוד משהו. בסוף גמרתי. היית מאמינה עלי? אני גמרתי
בסייברסקס, לא עלינו.
והוא, מסכן, נשאר מתוסכל עם כל תאוותו בידו (הימנית, אני
מניחה).

למחרת בערב מצאתי אותו בצ'אט שוב, גררתי אותו לחדר פרטי,
והבאתי לו את מציצת חייו. שמעי, האיש היה פשוט המום עד
לאוזניים. את יודעת שאני אלופת העולם במציצות, וכאן באמת
שהשתדלתי. את כל פלאי הטכניקה שלי נתתי לו ככה בחינם, בלי
שישקיע אפילו שנה בקריאת החומר העיוני.

חוץ מזה החיים חרא. וזה כבר כרגיל. בקרוב יגיע זמן בו יאמר לי
שעוד גבר זרק אותי, ואני לא אתמוטט. אוטוטו, עוד שנתיים חמש או
עשר. וסיפור אחזקת הילדים נמשך ונמשך ונמשך ונמשך ומורט את
העצבים. אני כבר מוכנה לקבל כל תשובה אפשרית, רק שתהיה כבר
תשובה.

דפדפתי היום שוב בספר של וולך, ונתקלתי בשיר הזה.
גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי.

כמה זה חזק, מתוקתי.
כשאני חושבת על זה, אולי זו התופעה שקרתה לי לפני שעזבתי.
אמרתי, אשא זאת.
אמרתי, אעצום עיניים שלא לראות.
וכשאזל כל מלאי כוח הסבל, נאלצתי ללכת. וגופי? הוא אבד לי.
לא מוצאת אותו עד עצם.





אוגוסט. טלי לנורית. דוא"ל.
רק קצרצר הפעם, יש לי לחץ כבד בעבודה בימים הקרובים.

תגידי לי, את פסיכית, את?
אל תאמיני למילה ממה שהאיש הזה מספר לך. נשוי עאלק, ובגלל זה
לא מראה את הראש שלו ושאר החלקים שלמטה ממנו אצלך במיטה? ואולי
יש לו סיבה אחרת לגמרי? למה את כל כך תמימה ומאמינה לכל
השטויות שמספרים לך.

לי בכלל יש תחושה שאת מתעניינת בו בדיוק בגלל הסיבה שהוא לא
רוצה לקבל אותך גם במציאות. את אוהבת רק את אלו שלא רוצים
אותך. מין גראוצ'ו מארקס, אבל להיפך.

ובקשר לגוף שאבד לך, יש לי פה מלאי של גופות ללא נשמה בעבודה,
רק תבקשי, אני מביאה לך אחד פנוי. אפ'חד מהגופות האלה לא
מגניבים כמו שלך (אמרה טלי בחנפנות), אבל אפשר להסתדר אם
מוכרחים.

עוד משו אחרון. שמת לב שלמרות היותך שרלילה אטומית בלתי מוסרית
בעליל מבחינת כמות המאהבים שלך, את עדיין לא מסוגלת להגיד או
לכתוב את המלים זין ולהזדיין? תחשבי פעם ברצינות על מה זה אומר
עליך: היכולת לעשות, וחוסר היכולת לדבר על זה.

אני באמת מוכרחת לסיים עכשיו, אבל אתקשר אליך בערב.





אוגוסט. וסטלי לנורית. דוא"ל.

יש לי סיבות משלי למה לא לפגוש אותך, אבל את יודעת מה, אני שמח
שאני לא יכול. כי אילו הייתי מגיע אליך למיטה מי יודע מה היה
קורה. זה היה מתחיל בסדר גמור אני משוכנע בזה, היינו נכנסים
למיטה ומשתוללים קצת, אבל אחרי עשרים וארבע שעות היית אומרת לי
שאת רעבה, אי אפשר לעשות סקס כל היום בלי לנוח קצת ולאכול
משהו. נו, אליפלט, רד למכולת ותקנה לנו איזה ככר לחם וחמוצים.
מה שכמובן היה מדליק אותי מחדש, כי איך אפשר להזכיר את המלה
לרדת בלי שאני אתעורר.
וכמה ימים לאחר מכן, אחרי שכבר ליקקתי ממך את כל גלידת השוקולד
שהיתה במקפיא, ואת אכלת ממני את כל הכעכים שלקחת מהמזווה
והלבשת על הזין שלי, ומכל המלאי שהיה לך בארון נותר רק חרדל
ואפילו את זה אני מוכן לשקול לאכול בתנאי שיהיה קצת מלח למעלה
כי אני מה-זה רעב. אז את שוב מתחילה לומר כמה שאני חתיך,
והצלעות שלי הבולטות, שמגרדות לך את הגב כשאני שוכב עליך
גורמות לך לצמררמוררות. ותפסיק עם זה כבר אליפלט, אוכל זה לא
הכל בחיים, איזה ילד אתה.
ככה לאט לאט היינו אוכלים אחד את השני בתהליך מאד מענג בסך
הכל, ואחרי כמה שבועות כשסירות קוצניות היו חוסמות את הדרך אל
הבית ולא ניתן היה לצאת יותר, הייתי שולף את חרבי ויוצא להלחם
ולפלס דרך, ואומר לך, נסיכה שלי בשבילך אני מוכן לעשות הכל,
אחזור משם עם מגיני או עליו. ואת היית לוחשת לי, אביר חלומות,
בוא אלי פעם אחרונה לפני שלדרך תצא. והפעם האחרונה הזו הייתה
נמשכת עוד יום תמים שבו לא הייתי יוצא מהמיטה שלך.
תפסיק כבר לחשוב על סקס, היית אומרת לי באיזה שלב, זה ילדותי
לחשוב מהזין כל הזמן. זה לא ילדותי בכלל, ובכלל הזין מהווה רק
אחוז קטן מהגוף שלי גם האוזניים שלי חושבות עליך וגם הלשון
שלי, ואצבעות הידיים והרגלים שלי כולן זועקות אותך. שלא לדבר
על הפה השיניים והציפורניים שמנסים לחרוץ בך סימנים ללא הרף,
והעיניים שלי והמוח הקטן מאד מאד שלי לא מסוגל לחשוב על שום
דבר אחר כשאת מדברת איתי או צוחקת אלי.
אחרי כמה חודשים כבר היו מפסיקים להתלונן על ריח הגוויות שעולה
מן הדירה שלך אבל בדיוק אז השוטרים היו מוצאים לנכון להגיע כי
היו שומעים חתול מיילל על עץ סמוך, ואפשר כבר בדרך לגשת אל
הטירה של הנסיכה ולראות מה קורה שם, ובטח היו תולים מין שלט
מטופש וקוראים לזה מצדה 2 ומצלמים עלינו סרט כחול תוהים האם
בסוף התדרדרנו לקניבליזם או שנשארנו אירוטים עד לרדת המסך והאם
זה היה בעושר ואושר.
תחשבי על זה נסיכה, כמה ברי מזל אנחנו שאני לא יכול לבוא
אליך.
אולי אני רק אגש לשוק החלומות המוגשמים, אחפש ואביא לך ממנו
מנה אחת או שתים של אושר ארוז בפחית שימורים, כי מגיע לך קצת,
אפילו רסיסים.




ספטמבר. טלי לנורית. דו"אל.

אז ככה. קודם כל, היה לי כיף נורא לבקר אותך. הבית שלך מהמם
במתיקותו. יש בו מין אוירה נכונה, אם את מבינה למה אני
מתכוונת. בטח אם הייתי קוראת משהו על פנג שוי הייתי יכולה לנסח
יותר במדויק, אבל ישר כשנכנסים לתוכו מרגישים איפושהו באזור
הבטן התחתונה התפרקות של התרפקות, של בית אמיתי.

את זוכרת שסיפרתי לך שחיפשנו בתים באזור. הגענו לבית אחד ברמת
ישי הישנה. ברגע שנכנסתי אליו ידעתי שפה אני אהיה מאושרת,
קימורים של בטון ישן ורצפת עץ מחממת, הכיוונים הנכונים של האור
והאויר, בית מלא באהבה וחום, שכל גבעול בעציץ זועק שהוא מבסוט
עד הפיוניות שלו וכל קרש ברצפה צוחק. לא לא, הבית שלך עדיין לא
עונה לקטגוריה הזו, אבל את בדרך הנכונה.

איזה קטעים איך סובבת את הגברברים שלי על האצבע הקטנה. התפקעתי
מצחוק איך התמודדת עם המשבר שהיה לתום כשגילה שאין לך שוקו
בבית. "כן." הפנים סופר רציניות, הגב מורכן לפנים כדי להגיע
לגובה שלו "אני מבינה שזה חשוב לך, ובפעם הבאה שאני עושה קניות
אני אדאג שיהיה שוקו במיוחד בשבילך." הרסת אותי.

הטיול שפך אותו לגמרי, אבל אני חושבת שהוא נהנה מאד. לפחות אני
ואדם נהנינו. אנחנו לא מטיילים מספיק. בכלל אנחנו לא מבלים
מספיק אחד עם השני, העבודה הזו הורסת לנו את הביחד שאסור בשום
פנים להרוס. חשבת פעם להיות מורת דרך? בטח היית יכולה לעשות את
זה בקלות, יש בך התלהבות מדבקת ופוקחת עינים ליופיו של העולם.

עכשיו שתי שורות של רצינות.
את לוקחת את הנושא של שודד הים בצורה קשה מדי.
זרקי אותו.
הוא לא בשבילך.
את צריכה מישהו שיפנק אותך, שיאהב אותך בלי הגבלות ובלי
גבולות.
בטח לא מישהו נשוי. בטח לא מישהו שמוכן לשחק איתך רק דרך מסך.
אני מזהירה אותך: הוא משקר לך.
וכבר צדקתי כמה פעמים בעבר, נכון?
אז יאללה, תגידי יפה: לך תזדיין, ותעברי הלאה.
הוא עושה לך רע.




ספטמבר וסטלי לנורית. דוא"ל.

שיכור.
אני שיכור, מסוחרר לחלוטין, ולא שולט במעשי.
לא אספר לך לעולם מה קורה לי כשאני קרב למעונך. איך החיוך
מתרחב לו יותר ויותר, והעינים בראי המכונית קורצות לי, והידים
אוחזות בהגה כדי לא לרעוד כל כך בבירור, והאוזנים מתקשות לשמוע
משהו מאחורי פעימת הלב החזקה. אני? אני מתרגש? אולי רק העור
שלי מתרגש.
אומרים שטביעות אצבעות הן ייחודיות לכל אדם, אבל זו שטות.
אצבעותי שנגעו בך וליטפו לכל אורכך, נצרבו בטביעת עורך, ולעולם
לא יהיו כפי שהיו. זה מצחיק: כל אחת שאני מסתכל עליה היום
נראית לי דומה לך, כאילו שינית את מבנה הרשתית שלי כשחלפת
דרכה. אני הולך ברחוב ונושם אויר, ופתאום מריח אותך, מתוך ריח
הים, מבין ירכי נשים, תחת ירחים צהובים מחייכים.
הדברים שאת עושה לי. את גורמת לי לצחוק עד לבלי הכיל את האושר.

את גורמת לי להתענן, קודר ללכת, מחכה לשמוע שוב את קולך.
כקרן שמש ביום סגריר את מהססת דרכך אל בין סבכי עד שאאיר שוב.
השפופרת לוהטת בידי, והיד שלי נכוית כשאני מנסה להזרים אליך
חום של מלים.
אנחנו כמו מנעול של רב-בריח, משתרגים זה בזה בכל הרמות: לחשוב
עליך, לדבר איתך, להביט זה בעיניו של זה, להצמיד שפתים ולשון
לנשיקה, לשלב את גופינו לגיאומטריה מרחבית, להתאחד בכל
המובנים, להצטמצם שוב לנקודה אחת.
היו לי פעם קוים אדומים, אין לי שום ספק בכך. אבל העומק אליו
צללנו מוחק ומעלים את האדום. לעינים שלי יש פילטר כחול, לכן
בכלל לא מפתיע שהמחשבות שלי כחולות. את היום זו המחזיקה את
השלט, קובעת את התחנה, את העוצמה, ואת הצבעים.
אני לרשותך בכל עת שתרצי, בכל מקום שתאווי, בכל דרך שתבקשי.




ספטמבר. נורית לטלי. דו"אל.

את צודקת כמובן בקשר לשודד. אני מקבלת.
אבל יש בו מגנטיות שאני מוכרחה לפתור לפני שאשליך את גופתו מן
המדרגות.
מעין תיאום נשמות סינכרוני.
שמת לב שהמלה תיאום והמלה תאום דומות זו לזו?
הוא חידה שמדגדגת מכדי שאוכל להשליך אותו כרגע.
חוץ מזה שהוא התאהב בי קשות.
יש לי את זה, את היכולת לגרום לגברברים בני ארבע ומעלה להתאהב
בי, הא?




ספטמבר. וסטלי. פרסום בפורום.

קדושה

אספתי את תרמילי ויצאתי לטפס על ההר לכיוון סנטה. מקום מסתור
מצאתי בתוך נקיק הצופה על המנזר ועל פארש רחב ידים המשתרע לפני
עד מלוא האופק נתחם על ידי הרים אדומים. מים הבאתי איתי מספיק
אני מקווה, מספיק על מנת לשבת ולחשוב ולהרהר ככל שיהיה לי נחוץ
ואת הפיתה עם הגבינה הדנית אפשר לגוון מדי פעם בטעימות מן
הדומים האדמדמים שהעזים הותירו.
שעת שקיעה עכשיו ואני מחזיק את הסיגריה האחרונה שנשארה מהחפיסה
ומתלבט האם כדאי לעשות בה שימוש ידידותי עכשיו או לדחות עוד
קצת סיפוקים. אני מחליט שאחרי שלושה ימים של חצי צום מגיעים לי
קצת סיפוקים ומצית גפרור מביט בו בוער כמעט עד קו האצבעות לפני
שאני נזכר בסיגריה שהיה צריך להצית מנער אותו קצת ומכניס
אצבעות צרובות לפה להקלת הכאב. אני קצת הלום שמש ומחשבות.
סיגריה אחרונה ולאחריה לילה ארוך וקר. מדליק את הגפרור הבא
וזורק אותו בעודו בוער לעברו של שיח סמוך. הוא עף כמו טיל קטן
מותיר שובל ריח אבק שריפה גופרית והשתמרות על רשתית העין. כמעט
נשרף לחלוטין, אך כשהוא פוגע בשיח הוא מצית אותו באור בהיר
מסנוור שגורם לי להליט עינים לנסות להמלט מפני ההארה הזו. אין
טעם לכבות את השיח הרי שריפה לא תפרוץ במקום הזה שבו אין לה
חומרי בערה להפיץ את עצמה, אני יושב ומסתכל על נפלאות האש
שלהבות פורצות פורסות אצבעותיהן אל שמים כחולים כהים. אחרי
מספר דקות אני מבין שיש דברים בגו משום שהאש אינה נחלשת והצמח
נראה כאילו מאומה לא ארע לו. מתקרב אל המקום לבדוק מה קורה שם
וקול מתרה בי להשיל נעלי כי האדמה הזו קדושה.
למה, שואל אותי הקול, ואני מתחיל לגמגם משהו ולהסביר שיותר לא
אסע מהר מדי וזו היתה חריגה חד פעמית מה שגורם לקול להתרומם
באוקטבה, ולצוות עלי להפסיק לקשקש שטויות ולענות לשאלות, מסחר
בנשמות לא צריך להיות עיסוקם של בני תמותה רועם עלי הקול
בהדהוד. אני שותק לרגע וחושב הרי ידעתי שיום אחד יגיע יום האמת
ואצטרך לעמוד בפני הסיטואציה הזו ולתת תשובות אמת ולו חלקיות
בלבד.
אני לא יודע ריבונו, ניסיתי לחשוב כמה פעמים למה זה קורה, אני
לא רע - אני רק מצוייר ככה. אני נהנה מהציד נכון, מההתרגשות
שבמרדף והאתגר שבו, הוא מוציא ממני את המיטב. ואני מזהיר מראש
עוד לפני שאנחנו מגיעים למאורה חשוכה שאני נשוי ואין לי כוונה
לשנות את זה, שאני וירטואלי וגם את זה אין לי כוונה לשנות,
שאני אפגע בהן ושהן יצטערו על המפגש איתי שאני אחדור להן מתחת
לעור ולא אצא, אלו הן אלו הן ריבונו שלא מקשיבות.
תסביר איך אתה עושה את זה, פוסק עלי הקול. ואני עונה, למען השם
ריבונו, הרי אתה יודע נפש ובוחן כליות ומה לך ולהסברים כאלו
וביחוד קבל עם ועדה, אבל אני מבין לבד שהוא רוצה שאתמודד עם
התשובות האלו ואני הרי כבר חקרתי את נפשי די עמוקות לגבי האיך.
זה די פשוט ריבונו, יש לזה כמה חלקים שהצלחתי לאבחן בעוונותי.
אני מצחיק אותן ריבונו, וזה נעים להן והן חושבות שאני לא מסוכן
ולא משנה כמה אני מזהיר הן מסירות את חומות ההגנה ונותנות לי
לגעת להן בנשמה. אני חושף את עצמי ואת החולשות שלי ריבונו,
מעורר בהן יצר אמהי ורצון להגן עלי להיות לי כנף וקן כי אני
חלש, ואת זה אני לא עושה מתוך כוונה להרע או ליצור תלות, אני
פשוט אני, והאמת לעתים גולשת לשיחה. וכשהן מגוננות עלי הן שוב
מנתצות חומות וחושפות עצמן לפגיעה. אני מקשיב ריבונו, וההקשבה
הזו היא שהופכת אותי לשונה כי רוב האנשים טורחים לדבר על עצמם
בעיקר ואני משתדל להתרכז בבת זוגי לאותו הערב לגרום לה להנאה
ולשמוע מה היא רוצה, להקשיב לה עד הסוף, והן נפתחות למולי ניצן
פורח מול הקשבתי המדשנת. והסקס אתה שואל ריבונו, מה עם הסקס?
כן, אני קוסם. אני יודע שאני קוסם ולוליין. אני מסוגל לגרום
להן לחוש את היד שלי חולפת על פני העור, ועקבות הלשון שלי
משאירות עליהן פסים לחים והקול שלי שמהמהם להן צמרמורות, רגיש
וחרמן זה שילוב קטלני.
אז למה, חוזר ומקשה הסנה הבוער לו למולי, למה אתה עושה את זה?
אני מנסה להתרכז ולהסביר את עצמי לבוראו של עולם והרי ימים
נוראים עומדים בפתח וחתימתי בספק מוטלת. כי אני מחפש מלים, כי
אני מחפש אהבה, כי מחמיא לי שמתאהבים בי, כי אני מאוהב
בהתאהבות... אני לא יודע ריבונו, אני חוזר וממלמל וכורע על
ברכי למולו. אני פשוט איש קצת אבוד שלא יודע להסתפק באושר שיש
לו ביד ותמיד שואף לעוד חלומות של קדושה ולמולי עוד אשה ועוד
אשה.
בסדר, מתרכך הקול שמולי, אז בוא תדגים בבקשה ממך. אני המום מן
הפניה ומנסה לשאול את הסנה מה פתאום ואיך, והיא מסבירה לי
שאינה ריבונו של עולם, היא רק קתרינה קדושה ששמעה עלי שמועות
מחברות אחרות בצאט. סנטה קתרינה צארינה קדושה, עוד נסיכה נופלת
עלי. אני לא יכול להמלט ממנה ולא משנה כמה רחוק אברח וכמה פנים
אחליף. אני פושט את פרוות הזאב ומשליך אותה אל הסנה והיא
מתאכלת. אניצים עפים ממנה ברוח לכיוון הר קדוש ואני שעומד מול
הקדושה ואליה לא אגיע עד עולם נפרד מהדמות ששיחקתי, מהתפקיד
שלבשתי זמן כה רב. יורד מן ההר גבר ערום. אני עם תפקיד קוסם
המלים גמרתי - פגעתי מספיק. לא כולא יותר נשמות משחרר חזקה על
חלקות שקניתי לי שלא בזכות.





ספטמבר. טלי לנורית. דוא"ל.
זרקי אותו כבר.
הוא שודד לך את הלב, ולא בצדק.
את פשוט מוכרחה שזו תהיה המילה האחרונה שלך ולא שלו, אחרת
הגאווה שלך תפגע.
ראיתי מה שהוא כתב לך, ומה שענית לו בפורום.
אל תעשי את זה לעצמך.
אין אף גבר ששווה את זה.




ספטמבר. וסטלי. פרסום בפורום.

שודד ים פוגש נסיכה קסומה ביער אפל וחשוך. בועה קטנה של אי
שפיות מגינה עליהם ממעל ומונעת חדירה של הגיון. כוכבי שמים
וחולות סיני מלווים אותם אל פנטזיות של שחרור. הוא קוסם של
מלים, היא לולינית של רעיונות, הוא יכול להרגיש אותה מבעד
למקלדת שמולה ולקרוא את מחשבותיה. היא כל כך יפה מבפנים שבא לו
לבכות. הוא בוכה כי זה לילה ומותר לו, היא בוכה כי היא אשה
ומותר לה. הוא לוקח אותה למחוזות חמים ומיוזעים, מעביר בה רטט
של עולמות אחרים אפשריים, וברוב התפעלותו מכשרונו הוא מזניח את
כל כללי הזהירות שקבע לעצמו.
שודד ים מוצא את עצמו עם בוקר כבול בשרשרת אהבה, ומרגיש חופשי
משהיה קודם.
הנסיכה משחקת בכדור זהב. היא זורקת את הכדור לביצה, רגילה שכל
הצפרדעונים עומדים לרשותה להוציא אותו, מתחננים לקבל ממנה
נשיקה. יש לה עשרות כאלה, היא רוצה מישהו שלא יעשה מה שאומרים
לו.
הנסיכה מאמינה באגדות: היא רוצה נסיך על סוס לבן שיבוא ויקח
אותה מעבר לכלא של החיים, שיטפס על המגדל ויקלע לה סולם מצמה.
שיתן לה נשיקה וישכיח ממנה את כל המוות שיצר בתוכה המכשף הרע
במשך עשרים שנה. שיוציא את אפוני הפלא המטרידים את שנתה מתחת
למזרון וישליך אותם מחוץ לחלון - אולי יצמחו מהם סולמות
לעולמות טובים יותר. הנסיכה לא יכולה לישון בלילה. היא מנסה
לשכוח שאחרי שסינדרלה התחתנה עם הנסיך הוא הפך אותה לבולימית,
זיין לה את המוניטין עם מישהי אחרת, והשאיר אותה לבעור בתוך
קופסה עם איל נפט סעודי.
שודד יושב לו בתוך הקופסה המרובעת שלו ורואה נסיכה מציצה אליו.
הוא משפיל את דגל הגולגולת כדי לראות אותה טוב יותר, כדי לשמוע
אותה טוב יותר, כדי לטעום רגע מתוק וגנוב ואסור. אסור לשודדים
לחשוף יותר מדי. יותר מדי פחדים, חולשות, וחלומות חשופים
גורמים להם לאבד את ה"שודדיות" שלהם, ובלעדיה נסיכות כבר לא
ירצו אותם. אם הוא היה פנוי וחופשי, היא היתה מסתגרת בדלת
אמותיה וצועקת "זאב זאב" ולא יוצאת עד שהיה בא שוטה הכפר להציל
אותה.
אסור לסמוך על שודדים שיוצאים מהיער לפעמים הם רוצים נשיקה,
לפעמים זיון ולפעמים הם גונבים לך את החיוך בלי שתשימי לב.
השודד מנסה לשחרר את שניהם ממצב קפוא, הוא חוזר אל קופסה
מוגדרת אל כבלים מוכרים, הוא יודע לשרוד נסיכות הוא הזהיר אותה
מראש שהיא רק הטרף והוא בסך הכל זאב מנומס עם פרווה דקה מאד.
הוא איבד דם בסיבוב הזה בפעם הבאה הוא יזהר יותר.




אוקטובר. וסטלי לנורית. דוא"ל.

נסיכה שלי די.
בבקשה די.
תפסיקי לחפש אותי.
אני שם בצ'אט, בשם אחר, אבל אני לא מוכן לדבר איתך.
ככל שאני כמה יותר לדבר איתך, כך אני מבין טוב יותר שאסור לי.
אל.
בבקשה.




נובמבר. וסטלי לנורית. דוא"ל.

אני מתחנן.
עברו שבועות.
תפסיקי לחפש אותי שם.
אני לא ראוי לך נסיכה שלי.
אני שקרן אני רמאי אני שודד נשמות.
בבקשה תבטיחי לי שלא תחפשי אותי עוד.

יש לי הצעה רעה. רעה גם לך גם לי.
אני מוכן לדבר איתך פעם אחרונה. שיחת האמת וכל האמת על וסטלי.
שיחה שתשחרר אותך מהכבלים שכפיתי על הנשמה שלך, שיחה שאחריה לא
תרצי לדבר איתי יותר בחיים.
אבל אני מתחנן שתוותרי, ותאמיני לי גם בלעדיה שאני רע לך.
השיחה הזו תשרוף ותאכל.
ואחריה שנינו נכאב.
וותרי, שחררי.
בבקשה.




נובמבר. נורית לוסטלי. דוא"ל.

האמת וכל האמת.
אני לא יודעת האם להעלב או להתרגז.
אני לא ילדה שמסתירים ממנה דברים כדי להגן עליה.
שיקרת לי?
כן, כמובן שאני רוצה לשמוע את האמת ומסוגלת לעמוד בה.
נתראה הערב בצ'אט.




נובמבר. נורית לטלי. דוא"ל.

אני עדיין מודהמת. איני מסוגלת לעכל.
קדושה. איך לא ראיתי בכתיבה הזאת. זה היה בהיר כשמש.
והמכתבים אלי. המכתבים הממוענים בשעות הקטנות של הלילה.
סיפור סיני, היו שם כל הפרטים, מונחים על מגש מוזהב, רק להושיט
יד ולטעום. ואני, לא ראיתי.

בשיחות, כשסיפרת לי על חנק, על תחושת כליאה בעבודה, על
מחסומים. איך לא קישרתי. על עבודת הייטק, על נישואין באהבה
גדולה, על חוסר במילים.

הבחירה בשם וסטלי הייתה חייבת לצלצל לי פעמונים.
איך לא ראיתי? איך?
ושיא השיאים של השוק, זה המשיכה העצומה הזו. המשיכה החייתית
הזו. הדו כיוונית, הבלתי נגמרת.
אני בשוק.
איך נכנסת לתוך הדמות ההיא? איך התעטפת אזור חלצים ורגל מעץ?
וכשאני חושבת על זה, צדקת כנראה - אף גבר בעולם, לא היה מסוגל
לכתוב בעוצמת רגש חזקה
שכזו.
אין לי תשובות, טלי.
מלבד הכבוד שאני רוחשת ליכולות שלך, לעוצמות שיש בך. לחוכמה
ולגמישות המחשבתית.
זכיתי, כנראה, לבחור את הטובים מכל.
זכיתי.




נובמבר. טלי לנורית. דוא"ל.

סליחה.
אין לי מספיק מלים לבקש סליחה.
בגדתי באמון שנתת בי. בחברות שהייתה בינינו.
ניצלתי ורימיתי, ובגדתי כן בגדתי, ודוקא בימים הקשים שאת
עוברת.
כל מה שיש לי להגיד שזה התחיל כבדיחה.
את אמרת שתוכלי לזהות מיד מתחזה בצ'אט. רציתי להוכיח לך שלא.
איך זה נסחף משם. אלוהים. לא יכולתי לעצור את זה. אני חברה
מחורבנת, תמיד הייתי כזו.
איך לא ראית שזו אני? איך יכולת לעצום עינים לכל הרמזים
שפיזרתי? למה לא הקשבת לי כשהזהרתי אותך מפניו?
סליחה.
הכל רובץ לפתחי.
מה שיש לי לומר להגנתי, וזו הגנה דפוקה ובלתי מספקת אני יודעת,
הוא שכל מה שאמרתי היה אמת.
הדמות שאמרה את המלים הייתה שקרית מן היסוד, אבל ההצהרות
שהדמות הזו פיזרה היו אמיתיות.
לא התכוונתי להתאהב, אבל את יצור שכל כך קל לאהוב אותו
יקירתי.
אני במקומך הייתי כועסת עד אובדן העשתונות, ומנתקת מגע מיד.
אני אבין אם לא תעני למכתב הזה לעולם.
שוב סליחה.




דצמבר. נורית לטלי. דוא"ל.

לא תאמיני איזו דפיקות יש בי.
נכנסתי לצ'אט אמש, וחיפשתי בעיניים שודד ים. את מבינה? אני לא
מסוגלת להשתחרר מהדמות הזו.
לא חושבת שאגיע לשלב כעס.
זה יותר... תמהון, הרהורים על שבירות החיים, על כך שאנחנו לא
מכירים אנשים שחיים אתנו.
אנו יכולות להיות נשואות להם, לחיות אתם עשרים שנה, ללדת להם
ילדים - ולא לדעת עד כמה הם הופכים לחיות פרא מרושעות, כשאנחנו
נוטשות.
אנו יכולות להגיע לשיחות צאטים - והרי לך התוצאה.
אני מתחילה לתהות, אם אני מכירה את עצמי. אולי גם אני, משחקת
לעצמי איזו דמות וירטואלית שאינה קיימת. אולי גם בי יש דמות
שונה. אולי, ידעתי ולא רציתי לדעת, אולי לא נתתי לעצמי לדעת.
גרמת לי לחשוב, אשה.
ועל זה אי אפשר לכעוס בשום אופן.
זו הרי פעולה כל כך נדירה אצלי, ש... מזל שבאת.




דצמבר. טלי לנורית. דוא"ל.

דברים שאני אוהבת בך.
נא לגזור ולשמור לימים ההם, בהם אני פוגעת ומגעילה.
רשימה לא מלאה:

משוגעת על הצחוק הפרוע שלך.
חושבת שהעינים שלך מדהימות ביופין.
מתה על המלים האלו המוזרות, שאת ממציאה תוך כדי תנועה.
אוהבת את זה שאת יכולה להצחיק אותי כמעט בכל מצב.
אוהבת את המגע של העור שלך.
את הקשר שלך עם הילדים, אותך כאמא לא מושלמת.
אוהבת את ה"מתלהבנות" שלך, את היכולת לשקוע במשהו עד לקצה
המרפקים והאף.
את הדאגה שלך לי, גם אם בימים שאינם כתיקונם זה עולה לי על
העצבים לאללה.
את האנחות הקטנות שלך.
את המיניות חסרת המעצורים ששוכבת לך כל כך קרוב לפני העור.
את התרבותיות שמכסה אותה במעטה דק והופכת אותך לבת שיחה
מדהימה.
שאת בוחרת בי לפעמים כנוטרת סודותיך.
את היכולת המדהימה שלך לשבות לבבות של גברברים בני ארבע
ומעלה.
את החצילים מעוררי התאווה שלך.
את היכולת שלך לראות יופי נקודתי.
את האצבעות הירוקות שלך שיודעות להפריח את הסביבה.
את חוסר האונים הטכני שלך, שמצחיק אותי שוב ושוב.
את התמימות והאמונה בטוב הטמון באדם, את האופטימיות.
את היכולת לקום, לנער את האבק מהבגדים, ולהתמודד עם העולם שוב
אחרי שהופלת לקרשים.




דצמבר. נורית לטלי. דוא"ל.

נהנית שם בערב נשים המוזר הזה? נסחפת טיפה עם הכמויות.
רציתי לבוא לעזור לך כשהתמוטטת, אבל נהיה שם צפוף מרוב אחיות
רחמניות.
וגם לא נראית כאילו שאת צריכה אותי. לא?
עשה רושם שאת מסתדרת מאד טוב עם איך-קוראים-אותה שתלטף לך את
הראש.
הרגשתי די מיותרת בסיטואציה.




דצמבר. טלי לנורית. דוא"ל.

לא. אל תביני לא נכון מה שהיה שם.
הייתי שיכורה ולא אחראית למעשי, אחרת הייתי מוחה על הליטוף, מה
לי ולה? אבל כשיש לי מספיק אלכוהול בדם, הגוף שלי שולט בי,
ואני הולכת אחריו.
אני מתנצלת שהתנהגתי בצורה כזו מחפירה בערב.
הייתי מוכרחה לדבר איתך.
כל כך רציתי לדבר איתך פנים מול פנים, וכל כך התקשיתי לשפוך מה
שיש לי על הלב, שבסוף דפקתי את זה בהשתכרות כבירה והתעלפות
באובדן שליטה.

היה יותר קל לתקשר איתך לפני שהיה בינינו שודד ים אחד.

רציתי להתייעץ איתך על משהו אחר לגמרי: אני לא יודעת מה לעשות
בבית. אנחנו לא מצליחים לדבר. אהבת חיי מתמוססת לי בין
האצבעות, ואין לי שמץ של מושג איך לפתור את זה. יש מולי קיר של
שתיקה, שגובה ככל שהזמן עובר וכל אחד מתבצר בשריונו. אני לא
רוצה לתת לזה להגמר ככה בלי מאבק, אבל לא יודעת במה או במי
להאבק. בעצמי, באדם? הייתי מכה מישהו אילו הייתי יודעת מי.

רציתי כל כך לדבר איתך על זה, ושתקתי.
את הבן אדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו.
אני דפוקה ואשכנזית בחוסר היכולת שלי לתקשר.  
ועכשיו דפקתי עם השתיה את ההזדמנות שלי לדבר איתך.
אלוהים יודע מתי נפגש שוב.




דצמבר. נורית לטלי. דוא"ל.
בואי אלי.
לבד, קחי ערב חופש מהילדים ומאדם.
מחר מחרתיים, מתי שאת רוצה.
אני כאן.
נדבר.
מבטיחה לך עוגות שישמחו אותך.
מבטיחה לך חיבוק.
ויש לי מלאנתלאפים טישו אם נצטרך.
בואי.




ינואר טלי לנורית. דוא"ל.

אהובתי המופרעת.

כמה שהייתי צריכה את החיבוק הזה.
כמה שהייתי צריכה את הדיבור הזה.
כמה שהייתי צריכה את החיבוב הזה.

אתמול בדרך אליך, חזרתי ושיננתי, וחזרתי ושיננתי: "לא יקרה
כלום. את שומרת לעצמך את הידיים שלך, ולא יקרה כלום. את באה
לדבר, נצלי את ההזדמנות ותדברי."
רציתי לשמח אותך, לכן הבאתי את הפרחים. אני חושבת שנשים תמיד
אוהבות לקבל פרחים, וגברים אף פעם לא חושבים על זה. היה מצחיק
איך התחלת לחפש אגרטל פנוי בבית שלך הקטן.
היית נורא יפה בטרינינג הביתי הזה, עם השיער הרטוב מהמקלחת.
שידרת כל כך הרבה פגיעות.

העוגות שלך היו נהדרות. שתיהן, לא רוצה לבחור, שלא תגידי אחר
כך שהפליתי בין ילדים. אבל אולי תאורת הנרות היא שהקפיצה אותן
מדרגה, ובטח האיריש קרים שלי עזר להן להבלע כל כך מהר. הצחיק
אותי שהכנת עוגות בשבילי. החמיא לי גם?

רציתי להגיד תודה שהקשבת, ועוד יותר תודה על העצות, ועוד יותר
תודה על החיבוק. אני שונאת לבכות. שונאת עוד יותר לומר דברים
שאני יודעת מראש שיגרמו לי לבכות, גם אם זה חשוב להגיד אותם
וחיכיתי כבר שבועות להגיד לך אותם.

את יודעת, כל הזמן שישבנו שם בסלון הקפוא שלך עשרים סנטימטרים
מול תנור הגז, ושתינו את היין, רציתי לגעת בך. אבל איך אפשר
כשאת בוכה לי שאת אמא לא טובה? אפשר רק לחבק. אפשר רק להגיד
שאת האמא הכי טובה בעולם שאת יכולה להיות. רציתי להיות חברה
טובה, רציתי לעזור.

גם עברו כל כך הרבה שנים מאז שהתחלתי עם מישהו, או מישהי.
החלדתי.
השאלה הזו שתלינו באוויר שתינו: "האם אי פעם עשית אהבה עם
אשה?"
והתשובה ששתינו ענינו: "לא, אבל זה מסקרן אותי, והייתי רוצה
לנסות את זה פעם."

אחר כך בחדר השינה שלך מול המחשב הייתי מעורפלת לגמרי. היה לי
כל כך קר, ולא רציתי לשבת מול המחשב. שמחתי שאמרת שיש לך
סחרחורת ונכנסת למיטה, וכשביקשתי לבוא ולהתחמם מתחת לשמיכה לא
חשבתי, באמת ובתמים שלא תיכננתי כלום. הייתי קפואה מכדי
לחשוב.

אבל הרשרוש של סדיני הסאטן תחתי הפך את כל הסיטואציה לחלומית
ובלתי מציאותית, והתחושה של הגוף שלך מקביל במלואו לשלי הייתה
מהממת. לא יכולתי לנשום. קפאתי במקום.
אני הבן אדם הכי רגיש בעולם ל"לא". מספיקה פעם אחת של "לא",
ואני לא אנסה יותר כלום. רציתי כל כך לגעת בך, אבל לא הוזמנתי.
עדיין.

ואז כששלחת יד אל מתחת לחולצה שלי ללטף אותי, פתאום נפרץ בי
סכר, מתיחות פנימית שהתפרקה.

כמה נעים לגעת בך.
העור שלך כל כך רך, כל כך שונה.
השפתיים שלך. יכולתי להתנשק איתך שעה ולא לשבוע מהן.
והיה לך ריח כל כך טוב, כאילו שהינדסו אותו בדיוק בשביל האף
שלי בהתאמה מושלמת.
כמה חשמל היה בינינו כשליטפתי אותך. השדים שלך מדהימים. כל כך
נעים לשקוע בהם, לצמרר אותם עם הלשון.
היה לך קשה עם הרעש שאני עושה כשעושים איתי אהבה? או שפשוט
פחדת שהילדה תשמע מהחדר השני.
אחרי שסגרתי את הדלת וחזרתי למיטה, הייתי צלולה לחלוטין, הקור
פיכח אותי לגמרי, כבר אי אפשר להאשים שום אלכוהול במה שקרה.
הייתי שם מתוך הכרה ובחירה, מאד מאד מבחירה ותאווה ואהבה.

את יודעת, זה מצחיק. בכל הסיפורים שקראתי עד היום על נשים
שעושות אהבה לראשונה, תמיד הגיבורות יודעות בדיוק כל מה שצריך
לדעת על חווה, וזה ממש לא נכון. ציפיתי שתהיי בנויה כמוני,
שתאהבי אותם הדברים, שיהיו לך אותם מקומות רגישים כמו לי. זה
לא עובד ככה.
ניסיתי לעשות הכל כדי לרצות, כדי לענג. לחשוב על מה שעושה לי
טוב, ולמצוא איפה זה נמצא אצלך.
הסתבכתי. זו הפעם הראשונה שלי. ואת קצת השתוללת לי, וכל נקודות
הציון זזו.
אני לא חושבת שעשיתי עבודה כל כך טובה.
למרות שעצרת אותי ואמרת שדי לך.
היה כל כך נעים ללטף אותך. כל כך שלו כשהראש שלך מהמהם על הבטן
שלי. הייתי יכולה לשכב ככה לנצח. לא יכולתי להפסיק ללטף אותך.
ואחר כך לקחת אותי לגובה. ראיתי את הקרסולים של אלוהים.
כל הדרך הביתה עדיין שחיתי בעננים.

בבוקר כשאדם העיר אותי עשינו אהבה מופלאה, שטיפסה על כתפי
העננים שאליהם העלית אותי.
ואז סיפרתי לו על הלילה שחלף, דבר שגרר אחריו סיבוב נוסף של
אהבה.

כל מה שקרה בינינו גרם לי להסתכל על היחסים שלי עם אדם באופן
אחר.
השתיקה בינינו נפרצה, ואני אוהבת אותו יותר.
ואוהבת אותך יותר משום שעזרת לי למצוא את אהבת חיי מחדש.
אולי כשנגמרת התקשורת בערוץ אחד, אין ברירה אלא לפתוח ערוץ אחר
כדי לתקן את הראשון.

אני מודה לך.
על הערב הזה.
על האהבה שנתת לי.
על האהבה שעזרת לי למצוא מחדש.
ועל שאת - את.

תודה.



אפילוג.

המחשב שלי נרדם בחיוך בזרועותיו של שומר המסך. הוא מניח שהסוף
היה טוב, שהנסיכה רכבה לה אל השקיעה על ארבעת הסוסים האבירים
הלבנים.

וזה נכון, כעקרון.
על כל פנים, כך היה לפני שפצעו של הסייף נפתח שוב; ו-וסטלי
התמוטט שוב; והענק בחר בפניה הלא נכונה; וסוסה של נורית איבד
פרסה. והלילה התמלא בצליליו הגוברים של המרדף...

המחשב שלי אוהב סיומים סגורים, כמו כל יצור שחושב בשחור ולבן
בינארי בלבד, אבל סיומים כאלו אין במציאות שלנו. וככל שאני
מנסה לחשוב אני לא רואה איך אפשר להתחמק ממריבות מכעסים
ושתיקות בין אנשים שאוהבים.

שלא תבינו אותי לא נכון, אהבה היא באמת הדבר הטוב ביותר בעולם,
חוץ מאשר כריך חסה עגבניות ופסטרמה כשהעגבניות קשות ומתוקות
והחסה פריכה וטריה.
אבל אני גם מוכרחה לומר שהחיים לא הוגנים, וכל מי שמספר לכם
משהו אחר, מנסה למכור לכם משהו.


(נובמבר 2003)




שתי הערות:

הפראפראזות בפרולוג ובאפילוג לקוחות בחלקן מתוך הסרט הנסיכה
הקסומה של רוב ריינר עם תסריט של ויליאם גולדמן, ובחלקן מתוך
הספר הנסיכה הקסומה מאת ויליאם גולדמן, והן אינן מהוות ציטוט
מדוייק.

הסיפור זכה בתחרות בפורום "בסימן כתיבה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ThC








"קרוסורק"


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/03 17:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה