"זה נראה כמו מקום  מושלם לפיקניק". אמרתי, אבל אף אחד לא
הקשיב.
הדשא הירוק והשמיים הכחולים נראו כאילו לקוחים מתמונה.
מקום מושלם לפיקניק.
צריפים מלבניים מסודרים שורות שורות,
אי אפשר לספור כמה יש שם בדיוק כי רובם הרוסים.
שקט שמיימי.
מהמגדל מתגלה נוף פסטורלי מדהים.


מחנה ההשמדה בירקנאו.

וכולם עומדים שם ומצטלמים על רקע הנוף הבלתי נתפס של משרפות,
גדרות תיל ומגדלי שמירה.
אני לא מצטלמת, אני מצלמת.
תמונה של מסילת הרכבת משני קצוותיה, הסוף והסוף. למסילה
בבירקנאו יכול להיות רק סוף.

אנחנו יושבים על הדשא, ואני לא חושבת שמישהו מאיתנו באמת תופס
מה שהלך שם לפני כמה עשורים.
המשרפות נראות כמו עוד בניין הרוס. ברצועה יש הרבה כאלה.

ולא משנה לאן אני מסתכלת, אני לא יכולה לראות מוות במקום הזה.

בשמיים יש כמה עננים לבנים. אומרים שפעם מעל כל המחנה ריחף ענן
שחור.
אני מנסה לדמיין את המקום כמו בתמונות מאז, שחור לבן, עם הרבה
אנשים לבושים בבגדים מרופטים הולכים על העפר.
אבל מול העיניים שלי הכל צבעוני והכל כל כך חי.


אני אף פעם לא אבין.