מתי זה קרה? זאת לא אדע. אבל לילה אחד היא חמקה לה והלכה, ואני
אפילו לא שמתי לב. אולי עוד הייתי קטן מכדי להבין, אבל בהחלט
מספיק גדול כדי שתעלם לה.

היא בטח התכוננה במשך איזה זמן, אבל לבסוף, תמימות הילדות שלי
הפליגה לדרכה. היא קמה בלילה ומתחה אבריה, אחר התלבטה איזה בגד
תלבש בלכתה, וכמו שאהבה, בחרה את שמלת השמחה הפשוטה, הכתומה עם
הפרחים, שהרי אם יוצאים למרחקים, כדאי לקחת שמחה והרבה
מצב-רוח.

כיון שעמדה לפני הליכה ארוכה, נעלה את סנדלי הקלילות התכולות,
עם האבזמים האדומים, שמה גומייה ורודה בשיער, והחלה לארוז לה
תיק.

מן המזווה, כתרופה לרעב, היא לקחה לה קופסא שעליה כתוב "סקרנות
בריאה", ובתוכה, כמו שורות חיילים, היו מסודרות המוני שאלות
"למה" ו"איך". כדי לשתות, לקחה היא את בקבוק המבט, זה עם תשומת
הלב לפרטים, ובתוכו התעופפה לה להקת ציפורים ענקית, עץ השיר
עליו ברוח, ומטוס הנמיך טוס במרחק, והכל בשלל צבעים נהדר.

ואז, היא הביטה ימינה ושמאלה שאין איש רואה, נעמדה על קצות
אצבעותיה ושלחה את ידה אל המדף העליון, שם ישבה לה צנצנת
הביישנות הילדותית הטהורה מלאה לגמרי, יקרה מכדי שהמבוגרים
יהינו להשתמש בה. לבסוף הצליחה למשוך אותה אליה, והכניסה אותה
לתיק. בתוך שק השינה גלגלה את סיפורי הילדות של לפני השינה, את
קולה של אימא שר שיר ערש, ויד מלטפת, כדי להירדם.

וממש ממש לפני שיצאה, נכנסה למטבח אט אט, בשקט בשקט, וכמו ילדה
מחונכת היטב החלישה למינימום את הגז, שעליו בערה אש האהבה
הפשוטה, ובמקום להבות בוערות בעוצמה, נותרו להם רק כמה אודים
מסתתרים, לוחשים.

ואז יצאה לה ובחיוך משובב סגרה את הדלת.

ובבוקר כשבאתי אותה להעיר, ממש כמו שהילדים אוהבים, היא סידרה
כריות מתחת לשמיכה, כדי שיחשבו שהיא שם, ובמקומה שם מצאתי כרית
דאגות, וכרית מלאה נוצות של צביעות, ושמיכה חדשה שאותה לא
הכרתי, שמיכה שאתה מכסים רגשות...

ואני נותרתי לי לבדי, בלי תמימות הילדות וללא פשטות השמחה
ואותה הקלילות הטבעית גם היא יחד איתן פרחה
וכבר לא שואלים "למה" כי כבר אין דברים חדשים
וממילא כבר לא שמים לב למיליוני פרטים רוחשים
ופחות נהנים למראה פרח פורח ונחל זורם
ולא רואים איך הפך חדר ילדותינו למדבר שמם
וכדי ליהנות מסיפור טוב, צריכים שיהיו בו טובים ורעים, רוצחים
ופושעים
ואי אפשר ליהנות מסתם סיפור על צבעים
והכי כואב והכי מפחיד - ברז הגז לגמרי החליד
וכמה שניסיתי אותו לסובב - לא הצלחתי להגביר את האש שבלב...

ומתוך אותו עצב הורס
יצאתי לדרכי, אותה לחפש
.  .  .  .

"...ועולם הזיקנה איננו כי אם מפתח את יקרת עושר המכמנים אשר
באוצר המלא ברכת-ד' של עולם הילדות..."       (אגרות הראי"ה,
אגרת תשנ"ג).