"אתה לא יכול לצפות לזה", הרעים הרב בקולו וחבט בשולחן.

"לא".

רגע שקט.

"זה ממש לא ריאלי, ואפילו די פתאטי מצידך לחשוב על זה בכלל".

שנה ראשונה באוניברסיטה, בלי לעבור את חודש הרחמים בישיבה.
בלי אמירת הסליחות של הרב בכל אשמורת בוקר.

אלול חלף עבר ואני נשארתי.

פתאום קלטתי שאלול עבר בלי לסיים את הלכות תשובה לרמב"ם ולו
פעם אחת. אפילו לא ברמת הפשט.

הלכתי לסליחות של ערב ראש השנה בישיבה, לקבל קצת תחושה של ימים
נוראים.

"למה בכלל אתה מעלה על דעתך שאתה יכול לבוא בקלות כזו, בלי
הכנה, לראש השנה", חתך קולו של הרב בנשמתי.

שתיים בלילה, אחרי הסליחות ואני אצל הרב לשפוך את לבי, לקבל
קצת עידוד לקראת ימים נוראים.

"לקראת חודש תשרי צריך עמל וימים נוראים אינם ימים נוראים בלי
אלול שלפניהם. כך נברא העולם וכך הוא נוהג מאז", זרה מלח על
פצעי.

לא לעידוד כזה ציפיתי.

הרב ליווה אותי אל הדלת. עייפות פתאום שרתה עלי ולא רק בגלל
השעה.

לחיצת יד חמה, שכל כך התגעגעתי אליה.

הוא חייך אלי חיוך של טוב והוסיף "ולמרות הכל, אנחנו מאמינים
בתשובה, בכל עת ובכל שעה, לא כן?"