העבודה שלי קלה. קלה יחסית לעבודה שעשיתי אצל השיפוצניק צחי
השמן, שהיה קורע לי את התחת בשביל פחות משכר מינימום. ואני,
אני אחד שאוהב עבודה קלה. אני לא בדיוק מאותם החרוצים שחושבים
שעבודה היא הגשמה עצמית ובלה בלה בלה... הקטש הוא שהעבודה הזאת
לפעמים מתסכלת עד טירוף, כמו לפני כמה ימים כשהייתי צריך לעזור
לרוני הזקן לעטוף 600 פילטרים בשקיות ולהדביק מדבקה. קל, פשוט,
אך מדכא להפליא...
רוני לא באמת זקן. הוא מבוגר, צנום וקטן, גופו חלש ודקיק כשל
ילד בן 10 ויש לו שפם. שפם שמלווה אותו, כך גיליתי, כבר המון
שנים.
רוני לא בסדר במוח וברגע שאתה רואה אותו אתה מבין את זה לבד.
הוא מגמגם ומשמיט מילים חשובות מהמשפטים שהוא מצליח להוציא
אחרי דקות ארוכות שמלוות במעין "סאונד-טרק" של הברות מהוססות
וארוכות. בהתחלה לא הייתי מבין אותו. עכשיו אני מתרגם אותו
לאלו שלא מבינים בעצמם.
אבל מה שעצוב בסיפור של רוני, הוא שהוא לא תמיד היה כזה, מה
שהתחוור לי לפני כמה ימים, כשישבתי איתו ושיפשפנו הדפסים
ארורים מכמה עשרות פילטרים עם סמרטוטים טבולים בטינר. כשרוני
אמר שיש לו סחרחורת, אמרתי לו שאני אאיץ את הקצב ואגמור עם זה
לבד ושהוא ילך לנוח, בכל זאת, לא הייתי חפץ במותו של שמוט
הכתפיים החביב. "אתה תיפול בסוף", אמרתי לו בחצי צחוק, אבל הוא
ענה בעיניים עצובות וחצי חיוך מאולץ - "אני כבר נפלתי פעם".
ואז הוא סיפר לי את הסיפור שלו. רוני עבד 12 שנים בתעשייה
האווירית, 12 שנים זה המון זמן! כמו כל תקופת ביה"ס! במשך שבע
שנים הרופא של רוני תירץ את כאבי הראש התכופים שלו כ"מיגרנה",
עד שיום אחד - רוני נפל. ככה סתם, באמצע העבודה, באמצע היום,
ליד כולם, נפל. הוא איבד את ההכרה והרופאים ניתחו אותו. בניתוח
הם גילו שלרוני יש גידול בראש ושיש לנתח במיוחד. בעקבות הטיפול
רוני נפגע בראשו ומאז הוא כזה. "מאז אני ככה..." אמר,
כשהעיניים שלו מושפלות לרצפה וישבתי המום, הבטתי בו ותהיתי על
מה הוא חושב. הוא נראה כאילו הוא מהרהר לעצמו יותר מאשר מדבר
אליי, שקוע בגעגועים למה שהיה פעם, מוצף בכאב ובצער.
הוא הרים את הראש והפנה את מבטו אליי ואני, לאחר זמן תגובה של
כמה שניות, קלטתי שהוא מביט בי וסידרתי מהר את הפרצוף - סגרתי
את הפה, החלפתי את המבט האומלל במבט נייטרלי, אזרתי כח והצבתי
חצי חיוך כדי שנוכל להמשיך לעבוד בלי לשקוע בזה שוב. אך אז הוא
פתח את פיו ואמר: "א... אבל תז... תז... תזכוווור..." והחיוך
המזיוף ברח לי וכל גופי ממש זז קדימה כמתכונן לזנק על עצה
עמוקה כנה וחזקה לחיים, מבן אדם שכאב הרבה, אדם שקם אחרי שהוא
נפל, אחרי שהוא נפל חזק, חזק יותר מאיך שאני נפלתי כשהילה
החליטה לעזוב אותי ואני לא הפסקתי לאהוב אותה עד טירוף גם
חודשיים אחרי, כשהיא כבר ישנה אצל מישהו אחר, חזק יותר מאיך
שבכיתי ביום סיירות כשהתקשרתי מתוך שק השינה לאבא שלי בלילה
והודעתי לו שאני נאלץ לאכזב אותו ושלא יקבלו אותי לסיירת מטכ"ל
שאליה תמיד הוא רצה שאני אגיע, למען האמת, חזק יותר מכל כאב
שאי פעם כאבתי, כל-כך חזק עד שכל דמעה שלי מתגמדת לנקודה כה
קטנה עד שהיא איננה ניראית עוד:
"תזכווור, עידו, שצריך להמשיך לשפשף את כל הפילטרים האלה וטוב
טוב, שהסמל של "מיצובישי" לא ישאר..."

...
אז המשכתי.