לאט לאט אני מפסיקה להרגיש.
בהתחלה זה לא היה כל כך מורגש, הפסקתי להרגיש את היד שלי, אחרי
זה גם את הכתף,הלשון, אפילו את השיניים שלי לא הרגשתי יותר.
בסוף גם את הלב לא הרגשתי ואז הלב שלי הפסיק להרגיש.
הייתי שוכבת ימים במיטה שלי ולא מצליחה לזוז - כשהייתי מנסה
הגוף שלי היה בוגד בי והייתי מרגישה כאבים שמתפשטים בכל הגוף.
כשהיה לי טלפון, היו אומרים שאני ישנה ואז חיוך היה עולה על
שפתיי.
כשהפלאפון לידי היה מצלצל והייתי רואה על הצג - אמיר, הייתי
מתחילה לבכות ואז הייתי מרגישה איך כל הכאב מתחיל לנשור לי -
זה היה מתחיל ביד ואז עובר לכתף וללשון ואפילו לשיניים אבל
תמיד בלב זה היה נעצר.
הכאב שם מעולם לא השתחרר לי.  
אחרי שבועיים במצב הזה ההורים שלי הפסיקו להכנס לחדר - אפילו
הם התייאשו ממני, על הצג בפלאפון - 35 שיחות שלא נענו והוא כבר
מזמן לא מקבל הודעות.
הדיסק של פינק פלויד מתנגן כבר בפעם ה-100 אם לא יותר ואני לאט
לאט נעלמת. שוקעת בהזיות, מתחילה לצחוק ואז לבכות ושוב לצחוק.
אני זוכרת שדנה צחקה ואמרה לי שהיא קראה בשאלון "האם אתה חולה
נפש": האם קרה לך שצחקת ובכית בהיסטריה באותו הזמן?
היא אמרה לי שזה הזכיר לה אותי. ואני רק חייכתי ושתקתי.

שרה לעצמי שירים בשקט

"את לא יכולה לחזור אחורה
לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה
כמו מלאך שנפל פה במקרה
לא שייך
אף פעם לא שייך
והכנפיים הכחולות
שוב מתחילות לצמוח לך
לא רוצה לעוף
לא עכשיו"

העצב מכסה הכל.
הכל מעלה אבק.
בדידות זה אף פעם לא מצב - זאת תמיד הרגשה.