- אגדת עם עתיקה(+) -  


פעם אחת לפני הרבה  שנים, חי לו אדם שרצה יותר. הוא שגדל על
ברכי  האגדות,  התקנא באנשים שסיפרו עליהם שהיה להם את זה,
והחליט שעליו למצוא את האושר האולטימטיבי. הלך ונכנס לארץ
האגדות, לברר ולבדוק אצל המומחים.

בסיבוב פגש את לכלוכית. עומדת שיערה סתור, מוכרת קופסאות
גפרורים משומשים.

"היי סינדרלה, מה קורה?" שאל האיש
"אתה רואה, חיים וגם זה בקושי" ענתה לכלוכית.
"ומה קרה לכל האושר והעושר שהיית אמורה לחיות בו, עד עצם היום
הזה?"
אל תשאל, הבעל שלי תפס אותי עם הדוור וזרק אותי מכל המדרגות.
שברתי רגל, ועכשיו אני פה."
"חבל מאוד," ענה האיש, "ואני חשבתי שאצלך אוכל למצוא את
האושר."
צחקה לכלוכית צחוק עצוב. "אם תמצא, תשלח לי גם, כי אצלי כבר
מזמן נעלם."

המשיך האיש בדרכו, בפינה הבאה מצא את כיפה אדומה, שמלתה  עכשיו
שחורה וקרועה.
"מה נש..?" שאל האיש, "ולמה את נראת כל כך שמנה? אני זוכר אותך
כילדה יפה ורזה."
נאנחה כיפה אדומה, "זה מה שקורה כשמתחתנים עם הזאב. דפק לי
ברז, ואני עכשיו בהריון עם תאומים. בא לך עלי, להשביע היצר?
ואולי יש לך עליך חמישיה, שאוכל לקנות  קצת יין, גם לחם?"

נאנח האיש, טפח על כתפה בהרבה רחמים, אין מה לדבר, האושר גם
מכאן נעלם, אולי לעולמים  אבל אולי הוא מתחבא בפורומים קסומים?


פנה ונכנס לעולם היצירות הוירטואלי "מעט לעת", "במה חדשה" ועוד
כמה...  אבל עכשיו נעשה לו ממש רע על הנשמה. שירי כאב, סיפורי
זימה. האושר שם בקושי מוזכר, ואם כבר אז רק בגעגוע למשהו שפעם
היה ונגמר. טייל שם קצת, קרא ובכה, ממש נורא, כל כך הרבה
זוועה.

חזר האיש הביתה, עייף וחפוי ראש, בשדרה, לפני ביתו, ראה נערה
יושבת על ספסל וממתינה .
התיישב לנוח לידה, וחייך אליה במבוכה.

"אתה נראה עצוב וקודר, למה זה נפלו פניך חבר?".
פתח האיש בפני הנערה את סגור ליבו, סיפר לה שהוא אחרי האושר
רודף, אבל זה בורח ממנו כמו מאש.
הביטה בו הנערה  פניה אורו, חשבה לשניה ועצה לו עיצה:
"האושר חבוי בבית פנימה.  אם שם תחפשנו, אין ספק שיום יבוא,
ותמצאנו."

"תודה יקירתי," קפץ האיש ממקומו, כמעט ונשק לה מרוב שמחה ורץ
הביתה בדהרה קלילה.

ראשית פנה לחדר השינה. חיפש מתחת למיטה ואחר כך מעל, הפך את
ארון הבגדים, בהזדמנות זו זרק כמה בגדים מיותרים, את השאר סידר
יפה עם סרטים ורודים, כשסיים, הביט בארון. "זה כבר נראה הרבה
יותר טוב, " לעצמו  ממלמל, "אבל האושר? היכן הוא מסתתר,
לעזאזל."

פנה אל עבר המרתף. הוציא את הכל זרק ומיין, סילק את קורי
העכביש וכמה חפצים ישנים, מאוורר מקולקל ופרימוס מעשן. כשהכל
התרוקן, חש הקלה עצומה, עכשיו המרתף שלו מוכן לכל מלחמה, אבל
האושר? גם שם לא נמצא.

נזכר האיש שיש לו גם עליית גג. טיפס אליה עייף וקצת תשוש. הוא
מכאן לא יזוז,  עד שימצא האור הגנוז.  אחרי ימים רבים  התרוקנה
עליית הגג. המחברות מכיתה א', הציורים שצייר עוד בכיתה ד',
מכתבי אהבה שקיבל מידידות, צעצועי תינוקות,  אלבומים, זכרונות.
שום דבר לא נשאר. הכל נזרק לפחי האשפה אבל האושר כפי שאתם
מבינים...

נותר באיש בתחושה של חוסר אונים.  עייף צמא ורעב, שערו כבר
הלבין עם חלוף השנים.

נזכר האיש בנערה שישבה על ספסל בשדרה. רץ החוצה, אבל גם היא
כבר נעלמה.

ואושר? כנראה ברח איתה.

(+)  עם  =  מה יש, אני לא יכולה לייצג עם?
(++)  עתיקה?  = בת שעה, אולי פחות.