ויגערו בי עיניה בכחול לוהט, ושפתיה דם שפכו על לבי. ורוך עורה
עורר בי הרטט, ורום חזה העביר בי כמיהה.
אז קראה היא דום לגופי ותשתקני באחת על עמדי. כולי רועד במעבה
אהבה נושם ונושף גליה חמים ולוהטים, בוערים כאש ומעלפים
,בעינוג של חלום אחרון משופע בבשמי שכר של ערבית.

דרור אז נתנה לידיה. גלים שיחקו באוויר, בתנועות רכות, נשיות ,
שוחקות לב, מרביצות נפש אל עפרי ארץ...
ואצבעותיה ארוכות, דקות, מחוטבות פרק, יפות ציפורן, עושות את
שעושות בכישופן. באות ותופפות על ריסיי, מעלפות לחיי מביאות את
עיניי הכבויות נגד להט ספיר יוקד.
סוב סבוני ערפילי כחש התלו בי בלהטיהם, משכוני אל מבוכה של
אהבה ואפול אל זרועות רוך וחמדה. וראשי אל בין נשיות אהבתי,
ובושם ושכר מלטפים לשפתי, ועפעפי דבקו ריסיהם.

שינה עמוקה אז ישנתי עד אעור ותהא עושה בי כבשלה. שראיתי בגדי
אינם עמי, וגופי ערום ונפשי מרוטה.

היא עמדה אז בקצה השמים וראשה נישא מעל ראשי מלאכים. ועיניה
תופת ולשונה אש ומחלפותיה מקלעת זהב טהור.

"אהורה!" קראתי "אהורה!" ואני על ברכיי כורע וראשי משוך אלי
על.
"אהורה..."

ברק שיניה אז ניצת וצחוקה רם, מתגלגל, עובר בין נתיבי שמים.
ושתי ידיה מורמות אל רקיע וכוכבים נוצצים נוטפים מבין
אצבעותיהן, ובכל שיפגעו יצבעו שמי תכלת בזהב ועננים לבנים ישאו
גלי הצחוק אל מרחב הדממה קפוא אלם, ואני במרחב, על ברכי, טווה
דמעות של זהב אל רקם.
ויחושו עננים  אל נתיבי רוח וצחוק רם ממלא את כרסם. וסוחפים הם
גרמי שמים עמהם אל מרחב תהום הנשיה מועדים הם. ובנפלם בשרשרת
ישחררו רעמי הצחוק. הצחוק של אהורה הנוטף עסיסי רוק שמימי,
העובר עלי בסחף מעגל עוועים .

אז אעור! ואשא עיני אל בתאל: מקום בו תשב אהורה אל כיסא מלכות.
ונסיך אז תמליך למלך אל צדה. והוא עלם חמודות יפה וצעיר ואין
בו מתום. רך עור, שזוף פנים, עז שריר, ועיני ברקת בוהקת באור
יקרות.
והיא משענת ראשה על כתפו והוא חובק לחייה בכפו. וקערת הכסף
בימינו מונחת וכל פרות עסיס ייתן אל פיה. והיא צוחקת אליו
בעיניה והוא נושק אל פסק שפתותיה.


פעם הייתי בן מלך והיתה לי היא לאשה. בכל אוצרות שבא ואופיר
היתה  מואסת שהיו לה עיניי לשכיות חמדה. היתה אוהבת, מקנאה
לגופי, חומדת...
אז היתה נועצת בי עיני תנין, לבה רותחת, והיתה מבעירה אורות
אבוקה במרחק. וצחוקה מתגלגל בעמק  הורס ומנתץ כל אבן וסלע,
מקפיא יצורי בריאה אל נצח, סוחף ועובר עד יכשיל רגליי, ילכדני
במחולות הרשת, יפילני אל מול לובן כפות רגליה...
"אהורה!" הייתי מתחנן "אהורה...!"
"כן אהובי." היתה בקול עורג לוחשת.
לוחשת וכמעט רגע צוחקת. צחוק חרישי רוגע.
"אהורה!..."
וצחוקה תגלגל ותסחטני הדק וסחוט עד אדום בין גלי
הצחוק האדום הלוהט.
ואני על ברך כורע והיא על כס המלוכה נשואה.

עכשיו היא שם, אתו, עם העלם...

וצחוקה כבר הלאה ממנה העבירה,  ועיניה שוב  רכות  כחולות.
שאין לה צורך בכל שהבעירה. בכל אבוקות נחושת קלל. בכל צחוקי
מרום נשאים בקרונות ענני שמים בנתיבי מחשכים ועפרי נתיבי ארץ.
בכל, מג וכשף בכל לחש מעורר גוף, בכל קסם...

שהיא אתו.
ואני על ברך כורע ועיניי כבויות. והיא על כס המלוכה נשואה.
וסביבי, צחוק יבש מהתל ומרקד. צחוקה של אהורה, שהולך ודועך
במעגל שוך הימים הריקים.


על פי:
החכה נועדה לתפוס דגים. לאחר שהדגים נתפסים החכה נשכחת.