ונטפו ההרים דם  וכל הגבעות תמוגנה. ועמקים הפכו תהו ואורות
הפכו חשך ולילות שיטחו אורן על ימים.
אז קראה דארק לחושך יום ולאור קראה היא לילה. ובלהט החרב
המתהפכת גירשה לאדם מגנה מאצל הכרובים.

דרור אז קראתי לעצמי. במורדות ההרים רצתי. יחף וערום בין נחלי
דם, זורמים  בשצף קצף, חופרים במהירות בלבו של ההר.
ועופות טרף, בשר וכסף, מצווחים על ראשי. הלאה הלאה במורד האדום
הלאה אל התהו הכחלחל  רב ערוץ וסדק ומבואות ומחשכים עמוקים
עמוקים.
צדפי ענק קדומים קדמוני והיו מכשלות לרגליי וינועו הנה והנה על
רגבי האש הרותחת.  ולפני סוחף האוויר בגלים זהובים כחלחלים את
הצחוק המתגלגל של דארק. צחוק המסיט אבנים ומכשלות הנה והנה אל
נגד רגליי החבולות.

שם עמדה היא דארק איתנה על רגליה ושתי ידיה מורמות אל רקיע.
בפיסגת שער השמים על פסגת רכס הרהרי בתר עמדה. ושערותיה
ארוכות, מחלפות נחושת זוהרות באור יקרות. וצחוקה אדום לוהט רץ
ומתגלגל בנתיבים כחלחלים   מעל ערוצי ההר.
ובכל מקום שיפגע הצחוק ,יזרע הוא הרס ואבדון. וכל מקום עליו
ירפרף ויחלוף יקפא אל מות נצח עולמים.

פעם היתה היא  חוה ואני  אדם. היום  היא דארק ואני יהומם. היא
הבורא היא הבריאה היא היקום ואני נמלה . נמלה קטנה עצלנית
צרועה.
היא צריכה אותי רק להזרעה
פר הרבעה שכמוני.
ולאחר שימוש לזריקה.
להיות נע ונד בין עולמות התהו. בין חדש לישן במירדפים שבין
תהומות וארצות חולפות, אקלימים ושדות ירוקים. שם בין ערפילי
ליל ותנינים גדולים. שם, להיות לזרה, לנע ונד לעלה נידף ברוח
בין מחולות כנף, עופות הנחושת. מלקט לחמי בין גללי יצורי
בראשית לגללי חיות הכסף.

עת לשוח תצא היא דארק על מושב ענן ברקיע
תבעיר אורות לפיד במרחק ושתי עיניה תניני לבה רותחת
וצחוקה תרעם בעמק ותסחטני בו הדק וסחוט. הרם ונפנף. זרוק
ומשות. עד אפול ארצה בין גלי הצחוק האדום הלוהט.

"יהומם!" קראה אחרי דארק אייכה!  ממבואות רקיע מעל ומרשפי אש
מתחת עינתני, וצחוקה מרעיד מיתרי עולם ויריעותיו. "יהומם!"
קראה בקול שמים מתגלגל כרעם "יהומם!"

אכן היממתני שראשי סחרחר היה עלי ורוחי חישבה להישבר.
"שוב אשוב וארדוף ימיך בסער עד תשוב אל האדמה!" אמרה.
אז,
פערו תהומות לועות אימה ושורות להבים משונני שן חדים ערוכים
לפני, ואמעד  ואפול אל מעמקי תחתיות ואשוט אל  מרחבי קיץ מהול
בערפילי סתיו טרם סולק מן היקום.
אז
אראה מראות דארק ונפלאותיה.
"טרם הושלם!" חשבתי.  יש להפריד המהילה!
ואראה כי נסחף אני אל ארובת האור הכחלחל.
"אכן טרם הושלם!" דארק! צעקתי וקולי כקול האדם.
"טרם הושלם! טרם הושלם!"
דרך חורף של פעם אפפני ומלקוש ויורה לסירוגין. וערפילי קיץ,
ושלכת עופרת בעיבורו של סתיו. ונהרות עוברים מעלי ושבילים
בוסים ברגליי.  ולבה רותחת בוהקת בים די נור שחור..ודארק, לרגע
נראית לרגע חולפת מעלה היא עננים באוב כרוח עיוועים שורקת
צוחקת.
"טרם הושלם!" אמרתי "טרם הושלם!" צרחתי
ושוב אל המערבולת הושלכתי. ארץ סין ורוסיה ואוקינוסים וימים
התגלגלו מצדדי במערבולת ואחריהם כוכב אחד קטן.
כוכב שהעז!
איך הוא העז! אמר המשורר.
כן באמת איך כוכב קטן מעז!! "חשבתי"
אולי, אולי
למען דארק!
אז,
תנשוף דארק באפו רוח חיים ויהי הכוכב לנפש חיה
ותשקוט ארץ עוד חמש מאות מליון שנה.
ותמות דארק על פני אלוהים אביה
יום אחד!

בראשית פרק א פסוקים 1-5