סבא שלי היה נוהג לומר שבן אדם שלא מסוגל להישען אחורה
כשמושיבים אותו על סוס הוא לא גבר.
הוא היה מניח אותי על הגב השעיר של הסוס שלו, מטה את ראשי
אחורה ועם גב ידו משעין אותי לשכיבה אופקית. כמה שניות הייתי
שותק. הייתי מנסה לעצום עיניים. הוא היה מרחף מעל הבטן שלי עם
האצבעות שלו, פרושות לכל עבר כאילו משהו הולך לפרוץ לי בכל רגע
מהקורקבן והוא מחכה כדי לתפוס אותו. בעצם הוא רק היה מוודא
שאני לא מתכוון להתרומם. בחושך כשהעיניים שלי היו עצומות הייתי
מדמיין איך אני נופל. איך הראש שלי נפגש עם רצפת האסם והצוואר
שלי מתעקם. איך החוליות ישברו בקול עדין שיתחיל מבפנים אבל
יסתיים בחוץ. בתוך הבטן הייתי מתחיל להרגיש את האצבעות שלו.
אני רוצה לרדת סבא הייתי אומר לו, עוצר בפנים הרבה מילים. הוא
היה ממשיך עם העברת האצבעות הזאת.
ברגעים האלה הייתי מתחיל להרגיש בזיעה שמטפטפת לי אל תוך
האישונים. הייתי מתחיל לזוע על גבי בחוסר נוחות. סוסים יודעים
כשלא נוח, סוסים מרגישים. הוא היה עושה משהו, הסוס, תמיד עשה
משהו.
היה משחרר נעירה, היה רוקע במקום, לפעמים אפילו היה משחרר חצי
מתנועה אפשרית, להראות שהוא יכול. זו הייתה יכולה להיות חצי
קפיצה, חצי התנערות אפילו, חצי נפילה והייתי נשבר.
הלולאה שהתפתלה לי בבטן הייתה נפרמת באחת ומשתחררת במטח של
סיבובים חדים שחתכו בלי בעיות את כל העכבות שעוד היו לי. אלף
בלונים שהחזקתי חזק בפיות יצאו משליטה. בכי עצור שהשתחרר.
דיי סבא, דיי, אני רוצה לרדת השחלתי בין היבבות. אם אתה רוצה
להיות גבר כדאי שתתחיל להתנהג כמו אחד, הוא היה אומר. אתה
נמושה פחדנית זה מה שאתה, אמר. אתה תלמד אצלי איך מתנהג גבר
אתה שומע? אתה רוצה להיות גבר או להישאר נמושה? אני הייתי עונה
לו חזרה בצווחות חנוקות ובפרפורי נשימה.
תדע לך היה לוחש לי באוזן אחרי שאימא הייתה פורצת לאסם ומורידה
אותי חזרה לאדמה, תדע לך שיש לי סבלנות היה אומר בשקט, אימא
שלך לא תמיד תהיה שם כשהדלת תפתח. והסוס היה נוער בהקלה וניגש
לשתות מים. ואני הייתי מסדיר את הנשימות ומשעין את הראש על
הכתף של אימא שלי, מביט בגב הרחב של סבא כשהוא מסדר את כלי
העבודה שלו במקומם בדרך השקטה שלו, וחושב שאולי כל זה לא קרה
עכשיו,
כי הכל חזר להיות כל כך שקט.

"אתה לא אומר לבן שלי שהוא לא גבר, אתה שומע אותי?" אימא שלי
הייתה צועקת ומכניסה כוסות לכיור,
"אתה לא מתנה לו התניות. הוא גבר אם או בלי סוס ואתה לא תגיד
לו שהוא לא, אף אחד לא יגיד לו שהוא לא". סבא שלי היה יושב על
הספה בסלון ועושה כאילו הוא צופה בחדשות.
"בסוף לא תשאר לנו מדינה" הוא היה אומר, "חייל בצה"ל נוטש
עמדה, מפקיר את המדינה, מפקיר את העם שלו והאבא שלו מרוצה",
הוא היה מרים את קולו והמבטא הארגנטינאי שלו היה משתלט, "ולמה?
את יודעת למה הוא מרוצה? הוא מרוצה כי הבן שלו חי. את יכולה
בכלל להבין את זה? הבן שלו חי אז הוא מרוצה. עם שלם הוא מפקיר
הבן שלו, והוא שמח שהוא חי. מדינה של יהודים הקמנו לנו. מדינה
של פרזיטים!" בדרך כלל אז הוא היה מוריד את הכובע מצחייה העתיק
שלו ומעביר את היד על הקרחת הלבנה והחלקה שאורות הבית כולם
השתקפו בה. "זה מתחיל בחינוך" הוא היה אומר לה, "הכל מתחיל
בחינוך".
"אתה אל תגיד לי איך לגדל את הילדים שלי", אימא שלי היית
אומרת, "הילדים שלי יגדלו להיות חיילים למופת גם בלי להשתין
במכנסיים בגלל שיש להם קצת פחד גבהים. אני לא אגיד את זה עוד
פעם", היא הייתה אומרת לו, "עוד פעם אחת אני תופסת אותך מעלה
אותו על הסוס ואנחנו מפרקים את החבילה. אני לא מתכוונת להסתובב
עם דאגות בבית שלי, הילדים שלי בבית שלהם לא צריכים לפחד משום
דבר, ואם הוא מפחד מסוסים אז מותר לו, אני לא מתכוונת לדבר על
זה יותר, תגיד לי שהבנת ובזה זה יסתיים."
מבין הסדינים הייתי שומע את השיחה הזאת, החריץ הקטן שבדלת
הספיק לי, הוא לא היה עונה סבא שלי, הייתי סופר עד שלוש, והיה
ברור לי כמו שברור שחורף, כמו שברור שלילה, כמו שברור שאימא
עושה את דרכה כדי לעמוד אצלי בחדר ולנשום עמוק, היה ברור לי
שהוא לא מתכוון לענות.

בבוקר מצאתי אותו עומד מול החלון הכחלחל בחדר שלי, השמשה כולה
הייתה מלאה באדים.
סבא? שאלתי אותו בקול מקרטע של בוקר. זה אתה?, תתלבש, הוא אמר
לי, אנחנו יוצאים לטיול.
חבשתי גרביים עבות וכובע גרב, רציתי שהזמן יזוז לאט אבל כמה
כבר לוקח להתלבש. הוא לא אמר שום דבר סבא שלי, אפילו שהפלתי
בכוונה גרב ושרכתי הפוך את השרוכים כדי להרוויח זמן. כשסיימתי
הוא לקח אותי למטבח, הניח לפני פרוסה עם ריבה, ערבב לי את
השוקו והוסיף סוכר. התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, אני זוכר.
באמת שהייתי רעב ואהבתי שוקו. הוא התיישב לידי ועיין בעיתון,
מחכה בסבלנות שאסיים.
יצאנו מהבית, שכחתי לקחת מטריה והוא הזכיר לי. חזרתי חזרה
הביתה וחשבתי שאם היה רוצה לעשות משהו רע בטח היה חוזר בעצמו.
פנינו אל השביל המוליך לאסם. טיפות הגשם ניתזו בפראות ונזלו
מכל הקצוות של המטריה שלי. סבא, שהתהלך במעיל גשם כבד ושחור,
פתח את דלת האסם ונתן לי להיכנס ראשון פנימה. דלת העץ נסגרה
בכבדות אחרינו והשקט המוכר שהתרגלתי אליו במקום החשוך לא היה
שם.
טיפות הגשם התנפצו ברעש מתכתי על תקרת האסם. לא התכוונתי לעלות
על הסוס היום. אמרתי לו את זה.
הוא הביט בי כמו שמביטים על מישהו שמספר לך שהוא לא מתכוון
להוציא גידול סרטני. הוא נתן לי יד ופתח שוב את דלת האסם.
הלכנו אל עבר הטנדר שלו. בפנים היה נעים ולח. הוא ליטף לי את
הפנים ואמר לי שזאת הפעם האחרונה שהוא מתכוון לנסות. הוא אמר
לי שהוא מדבר איתי עכשיו כמו שמדברים עם מבוגר. הוא אמר לי שלא
משנה מתי  בסוף זה יקרה ואני אצטרך להתמודד עם הפחד, הוא אמר
לי שהכי חשוב זה לא לעצום עיניים, גבר אמיתי לא עוצם עיניים
הוא אמר לי. אני לא אהיה שם יום אחד, גם אמא שלך לא תהיה  ואתה
תצטרך להשאיר את העיניים פתוחות. הסתכלתי עליו אז. לא כל כך
הבנתי למה אסור לעצום עיניים, חשבתי שזה כמו להגיד למישהו
שהולך על גחלים שללכת על אדמה זה מסוכן. או כמו לא להגיד שיש
דבר כזה מים כשהוא יורד מהאש, נגיד. חשבתי משהו כזה. אמרתי לו
גם. הוא צחק ואמר לי שאני הרבה יותר חכם משאני פחדן ושזה דבר
טוב, שכל. אמרתי לו שאני מבטיח יום אחד לנסות. לא לעצום
עיניים. הוא חיבק אותי. מעיל הגשם נתפס לו בקצוות של המטרייה
שלי ונקרע. הוא הסיר את המעיל ואמר שניפגש בבית.
הסתכלתי עליו, מתוך החלונות של הטנדר שהטיפות השאירו עליהם
שובל, צועד במהירות בגשם, נשטף במפל האינסופי, וחשבתי שפעם
ראשונה שבאמת דיברו איתי. שמישהו באמת הסתכל לי בעיניים כמו
שמסתכלים למבוגר, ואני זוכר את ההרגשה הזאת ממלאת אותי, הרגשה
כזאת של חשיבות, וחשבתי לעצום את העיניים  אז ולדמיין סוסים רק
כדי לבדוק אם אני עדיין פוחד, אבל החלטתי ברגע האחרון שלא.