חזר האיש הביתה, עייף וחפוי ראש, בשדרה, לפני ביתו, ראה נערה
יושבת על ספסל וממתינה .
התיישב לנוח לידה, וחייך אליה במבוכה.
"אתה נראה עצוב וקודר, למה זה נפלו פניך חבר?".
פתח האיש בפני הנערה את סגור ליבו, סיפר לה שהוא אחרי האושר
רודף, אבל זה בורח ממנו כמו מאש.
הביטה בו הנערה פניה אורו, חשבה לשניה ועצה לו עיצה:
"האושר חבוי בבית פנימה. אם שם תחפשנו, אין ספק שיום יבוא,
ותמצאנו."
"תודה יקירתי," קפץ האיש ממקומו, כמעט ונשק לה מרוב שמחה ורץ
הביתה בדהרה קלילה.
ראשית פנה לחדר השינה. חיפש מתחת למיטה ואחר כך מעל, הפך את
ארון הבגדים, בהזדמנות זו זרק כמה בגדים מיותרים, את השאר סידר
יפה עם סרטים ורודים, כשסיים, הביט בארון. "זה כבר נראה הרבה
יותר טוב, " לעצמו ממלמל, "אבל האושר? היכן הוא מסתתר,
לעזאזל."
פנה אל עבר המרתף. הוציא את הכל זרק ומיין, סילק את קורי
העכביש וכמה חפצים ישנים, מאוורר מקולקל ופרימוס מעשן. כשהכל
התרוקן, חש הקלה עצומה, עכשיו המרתף שלו מוכן לכל מלחמה, אבל
האושר? גם שם לא נמצא.
נזכר האיש שיש לו גם עליית גג. טיפס אליה עייף וקצת תשוש. הוא
מכאן לא יזוז, עד שימצא האור הגנוז. אחרי ימים רבים התרוקנה
עליית הגג. המחברות מכיתה א', הציורים שצייר עוד בכיתה ד',
מכתבי אהבה שקיבל מידידות, צעצועי תינוקות, אלבומים, זכרונות.
שום דבר לא נשאר. הכל נזרק לפחי האשפה אבל האושר כפי שאתם
מבינים...
נותר באיש בתחושה של חוסר אונים. עייף צמא ורעב, שערו כבר
הלבין עם חלוף השנים.
נזכר האיש בנערה שישבה על ספסל בשדרה. רץ החוצה, אבל גם היא
כבר נעלמה.
ואושר? כנראה ברח איתה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.