" הוא התאבד...." אני עדיין שומעת את הקול שלו מהדהד בראשי.
"אתה עובד עלי" נשמתי, "אתה יודע שאסור לעשות דבר כזה
לאנשים...", "לא, את לא מבינה!", "אני מבינה, כל מה שאתה צריך
להגיד לי זה שהוא לא התאבד!" הייתי חייבת לתקוף אותו. "אבל זה
לא יהיה נכון", "לא אכפת לי!", "אבל זה נכון!".

אני הייתי בהלם, איך? הרי רק לפני שלושה ימים צחקנו על זה שאני
והוא נתאבד ביחד, מי הירשה לו ללכת לבד?  
"רגע, איך הוא עשה את זה?" , -"אקדח..."
שיט, זה לא פייר, הוא עשה את מה שתיכננו לעשות ביחד, בצחוק...

"את שם?" חזרתי לרגע למציאות האיומה שיש והוא מחכה לי בצד השני
של קו הטלפון, כל כך אהבתי אותו. דווקא הוא זה שמספר לי את זה.

הוא היה כזה מתוק, במשך כמעט שעה לא אמרתי מילה ורק בכיתי והוא
לא ניתק. אפילו שהתעריף של השיחות היה גבוה, הוא לא ניתק, הוא
נישאר איתי.

בכיתי... המשכתי לבכות עוד הרבה זמן, הוא התקשר אלי אחר כך
ב-10:30 ואחרי זה ב-12:15. וכל אותו זמן בכיתי, בכיתי כל
הלילה. בכיתי עוד הרבה לילות אחרי ואת האמת, שנה עברה מאז ואני
עדיין בוכה בלילות, לא בגללו, פשוט התרגלתי לבכות, התרגלתי לזה
שהחיים המזויינים שלי נדפקו באותו ערב...  22.3.2001