כשהדם עולה לראש אין לי יותר מה להגיד לך,
אני רק חושבת באופן סתמי על מה שהיה.
ברור שזה לא יחזור, אתה לא רוצה לגעת בי.
אבל לפני כמה ימים אמרת שכן.
ואיפה ההוא, הווירטואלי, שמבטיח אהבה
ולא מגיע אפילו אליי דרך המחשב.
מדבר במילים כל-כך עדינות ואני כמו תמיד -
מאמינה.
מקווה לראות אותך בקרוב,
אני אוהבת אותך, חלקית, חצי, כמה שאפשר לאהוב בחצי.
אל מי מבין שניכם אני מדברת? לא ברור לי.
רק החתול שלי מבין אותי,
וגם הוא לפעמים מגעיל ומרמה אותי.
רוצה שאני אלטף אותו, בא בתחנונים...
אך ברגע שאני נוגעת בראשו הרך,
הוא נרתע לאחור ורוצה לצאת מחדרי, החוצה, לחופשי.
אני באמת חונקת כנראה.
ואין במשחק הזה עוד הזדמנויות כלשהן...
אי אפשר להחזיק אנשים על אש קטנה...
דיברתי אל עצמי או אליכם?
גם זה לא ברור לי.
ואני משקרת. לכל אחד מכם אומרת שיש לי עוד הרבה הצעות...
כן, בטח... הלוואי.

ההסבר הקבוע שלי:
הוא אמר שהוא מת לזיין אותי, ואחרי כמה ימים התחרט... הוא כל
כך התעצבן עליי... ולא היה לי יותר מה להגיד לו.
ומצד שני, הווירטואלי גם לא היה באותו יום בצ'אט... והייתי ממש
עצובה
לא הבנתי את עצמי.
והתחלתי להגיד לשניהם שיש לי עוד מלא בנים שרוצים אותי. (מה
שבאותו זמן, היה חצי נכון...)