אוקיי. החיים. רגע, רגע... ואם לא בא לי לחייך כרגע? ואם לא
בא לי להיות נחמדה? ואם לא בא לי להיות אנורקסית רק כי כולן
רזות? ואם לא בא לי לעשן המון, או לשתות ולדפוק את הראש בעמוד
(עיין ערך מסיבת חווה, 2002), או להזריק? ואם לא בא לי להיות
ב"סוהו", איפה שכולם וכולן וקטעים ופנאן?
ואם לא בא לי לעשות מה שכולם מצפים ממני לעשות, או להתעלות על
עצמי בכל פעם מחדש, או לנגן או לשיר או לכתוב או לעשות עבודות?
ואם לא בא לי בכלל לדבר או להסתכל?!
אוף. ואם החברה שלנו מושחתת? חברה של דגנרטים. ואם אני רוצה
קצת טבע, או הדר, או עצים או פרחים...? ופרחים.
אני אוהבת פרחים.
שתי תמונות מצב טסות לי בראש כבר שבוע. הביתי והרגיל לעומת
המיושן תחת חסות המודרניזציה. ואני לא יודעת מה לעשות, ואני
מזיינת לכולם במוח ו... ואז אני הולכת לישון. עם גורי, הדובי
שלי, כי ההורים שלי עדיין לא מרשים לי לישון אצל החבר שלי,
למרות שאנחנו יחד שנה.
אני אוהבת את הקיטש. פתקים עם חיוכים, להחזיק ידיים, חיבוקים
והפתעות, גלידה בשניים, שוקו ופוך...
א-ב-ל... אין לי אבל.
אבל. יש אנשים טובים בגילנו? דור
מושחת. דגנרטים כולם.
פעם הצבעתי בשיעור חברה. האמת היא שזה קרה כמה פעמים. בפעם
שאני מדברת עליה, ניתנה לי זכות הדיבור, ואני "דפקתי" משהו עם
מילים גבוהות. אמרתי "רלוונטי". איזה קטע! מאז אני:
"הפילוסופית", "המורה". איזה כיף, נכון?!
אוי, רגע, באיזה שעה המסיבה ב"קטע"? אהה ב - 00:00. אוקיי,
פנאן. אני אשים את התחתון החדש הורוד זוהר שלי, זה שמציץ עם
החריץ מתוך הג'ינס של קרוקר, שכ-ל כ-ך נמוך... סבבי. בנינוח.
תביאו ת'שפיכים, יהיה מוצץ.