היה זה בלילה קר ומלא רעמים שהחליט ברק להכין לעצמו קפה. "אכין
עצמי קפה חם למען יתחממו עצמותיי", אמר בדרכו למטבח. הוא הגיע
לדלפק  הדליק את הקומקום כאשר חור גדול נפער מתחת לרגליו. ברק
נחת לתוך חשכה מוחלטת. "איפה אני, לעזאזל".
פתאום נדלק זרקור כעשרה מטרים ממנו, ומתוך החשכה יצא אל תוך
האור ספל קפה ענק עם כפות רגליים וידיים קטנות. "הדמיון שלי
עובד קשה", לחש לעצמו ברק ומיד שאל: "מי אתה?"
"אני אל הקפה", ענה הספל בקול אימתני ורועם. הספל הוסיף ושאל:
"רוצה להתערב שאני יודע מה אתה חושב ?"
"נו", ענה ברק.
"אתה חושב שהדמיון שלך עובד קשה".
"נכון", השיב ברק.
"אם כן, תן לי את נשמתך!", אמר הספל בעוד קולו הופך לאפל עוד
יותר.
"למה ?", שאל ברק בפליאה מזלזלת.
"מפני שהתערבנו."
"אבל לא התערבנו על כלום."
"הנחתי שמפני שלא קבענו על מה מתערבים, שההתערבות היא, באופן
אוטומטי, על נשמה."
"מה פתאום. חוץ מזה, איך ידעת מה אני חושב ?"
"שמעתי אותך לוחש. אתה יודע, אתה יכול לחשוב את המחשבות שלך
במקום לדבר אותם."
"כן, אבל אז איך הקורא יידע מה אני חושב ?"
"זה לא סרט אתה יודע !? אפשר פשוט להשתמש במספר כל-יודע שיגיד
את מחשבותיך."
"רעיון טוב. מי בכלל אחראי למה שמתרחש כאן, המספר?"
-מספר: היי, היי, היי, אני מבקש לא להעליב את המספר. אני לא
אחראי למה שקורה פה. הסופר כותב, ואני מבצע בצורה אובייקטיבית
ומקצועית, בלי לערב את מחשבותיי ורגשותיי. אני לא אשם שהסופר
כותב על ספלים מדברים. אני פשוט מספר את זה.
-ספל וברק: מצטערים.
-מספר: נו טוב, זה בסדר. בוא נחזור לסיפור.
-ספל וברק: אוקיי, יאללה !
-ברק: איפה היינו ?
-מספר: אתה בדיוק אמרת "רעיון טוב".
-ברק: אה ! אוקיי, אני מוכן !
-מספר: בטוח ?
-ברק: כן.
-מספר: תתחיל.
-ברק: תודה.
-מספר: אין בעד מה.
-ברק: להגיד "רעיון טוב" עוד פעם ?
-מספר: פשוט תתחיל כבר.
"רעיון טוב. בלי שום קשר, אתה לא מקבל את הנשמה שלי."
"אבל התערבנו, אתה חייב לי את נשמתך."
"לא התערבנו על נשמה, ואתה לא מקבל את הנשמה שלי בשום אופן !"
הספל הזעיף גבותיו והקפה החל מבעבע.
-ברק: מה? אתם צוחקים עליי ?! "הספל הזעיף גבותיו" ?! "הקפה
החל מבעבע" ?! איזה מן חרא זה ? איך מישהו יכול לכתוב את
השטויות האלו. אני  פשוט הולך !
-מספר: אתה לא יכול לעזוב. אתה דמות בסיפור.
-ברק: אז ?
-מספר: אז אתה עושה מה שהכותב אומר שאתה עושה ולא מה שאתה
רוצה.
-ברק: כן, אבל, מה שאני עושה זה מה שהוא כותב מפני שעצם
פעולותיי ודברי הם פרי כתיבתו. כלומר, עצם זה שאני אומר שאני
הולך והולך הם מה שהוא כתב לכן הם מתרחשים.
-מספר: די עם השטויות המתפלספות האלו. אי אפשר לכתוב היום שום
דבר מבלי ליצור איזושהי התנשאות יהירה המתחבאת מאחוריי סיפור
פילוסופי, כביכול. אני לא מבין. אי אפשר פשוט לכתוב עלילה טובה
?! אני מצטער, נסחפתי. אני מספר מקצועי וצריך להתנהג בהתאם.
טוב, הבה נמשיך.

אל הקפה החל לרוץ בצעדים קטנים לקראת ברק. בעוד הוא רץ הספל נע
מצד לצד וקפה רותח נשפך מתוכו. ברק החל להתפקע מצחוק. "אוי זה
טוב", אמר בעודו מצחקק. הספל נעצר, התיישב, שם את ראשו בידיו
והחל לבכות. ברק התקרב באיטיות, מופתע מהתופעה.
"די, על תבכה, את שופך את כל הקפה שלך."
"אני לא אשם שאני נראה כך. לא ביקשתי להיוולד, לא ביקשתי להיות
"אל הקפה".

-מספר: עצור הכל. אני לא יכול יותר. ספל עם הרהורי קיום ?! מה
זה החרא הזה ? עוד מעט הוא יתחיל לצטט את "שייקספיר". ומה זה
כל היציאות האלו מתוך העלילה. אני מתפלא שהאווירה לא מתלוננת.
אני פונה עכשיו אלייך סופר יקר: תסביר לי למה. שתית קצת יותר
מדי ? הסנפת קצת יותר מדי? מה יכולה להיות הסיבה לכל השטויות
האלה ?
-הסופר: די כבר ! די! די ! אתם חושבים שלכם נמאס ?! כל הזמן:
"איזה חרא", "איזה שטויות", "אני הולך", "אני לא יכול יותר".
אתם לא מבינים, אני הסופר כאן !! אני יצרתי אתכם ואני שולט במה
שאתם עושים!
-ברק: תראו מי פיתח תסביך אלוהות.
-ספל: אתה חייב להודות שספל עם כפות רגליים וגבות זה קצת
מגוחך.
-הסופר: אני מוותר, אני פשוט מוותר. תכתבו אתם את הסיפור
לעצמכם וזהו.
-מספר: לא, לא, על תלך. אנו מצטערים. נעשה מה שתגיד ! נכון
חברה ?
-ברק: כן, אני מצטער
-ספל: גם אני
-שפן: גם אני.
-הסופר: מה זה השפן הזה?
-מספר: החלטנו להוסיף אותו בכדי ליצור קונטרסט דרמתי.
-הסופר: מה קונטרסט דרמתי, זה שפן מזדיין. אוי, שמישהו יגאל
אותי מייסוריי ויירה בי.
-מספר: מה שתגיד בוס.