עוד כוסית של וודקה נקייה ששורפת בגרון, עוד סיגריה וכדור
אקמול לכאב ראש. השיר על ונוס, של המכשפות מתנגן לו במערכת
"ריקוד האלים ישבנים בתולים אשכולות ענבים ושיער תלתלים,
מקצבים וצלילים כוכבים שנופלים... וונוס שותה עוד כוס יין
הילולים"... אני רוקדת בחדר וצוחקת זאת אני השיר הזה. זה לא
ריקוד רגוע. גם הצחוק לא רגוע. זה ריקוד עצבני. אני כמו פקעת
עצבים שמאיימת להתפוצץ. אני עצבנית על אבא. שטוען שאני לא
עוזרת מספיק לאמא. אני  עצבנית על זה שבמקום בית יש פה משרד
כבר קרוב לשלוש שנים. אני עצבנית על זה שלא הולך לי במתמטיקה.
אני עצבנית על החברות שלי שלא עושות מאום לעודד את רוחי. אני
עצבנית על החבר שחושב שאני לסבית, אני עצבנית שהוא גומר כל כך
מהר. אני עצבנית כי גדל לי התחת, אני עצבנית כי אין לי גרוש
ואני לא יכולה לבקש מאבא...כי רבנו.
אני עצבנית כי זו כבר הסיגריה העשירית בשרשרת. אני עצבנית כי
רציתי ללכת לאכול בחוץ אבל החברות הבריזו. אני עצבנית על אחותי
שנותנת עצות מרחוק. עצבנית על אחותי השנייה שחיה לפי התכתיבים
של בעלה. אני עצבנית כי המחשב לא זז, אני עצבנית כי יש לי עוד
יומיים בחינה חשובה ולא התחלתי ללמוד, עצבנית על הכל. הכל
מעצבן אותי. אני עצבנית כי אני יודעת שחבל על האנרגיות. עצבנית
כי הטלפון מצלצל ואף אחד לא טורח לקום ולענות. אני מחייכת
לעצמי. מציתה עוד סיגריה. מוזגת עוד וודקה לכוס. עוד כדור
אקמול. שותה, נוגעת בעצמי, נוגעת ונרדמת.
ובבוקר -
בבוקר או שיעבור לי או שיתוספו דברים מעצבנים נוספים לרשימה
השחורה והמרירה הזאת.
כי עצבנות לא מתה, היא רק מתחלפת.
ואני ממשיכה להתעצבן למרות שלא יעזור לי, כמו כל הפראיירים.