רגע אחד/נתן זך
רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה. הוא הלך
ועבר על פני. כולתי לגעת בשולי
אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה
לדעת מה שלא ידעתי.
החול דבק בבגדיו. בזקנו
הסתבכו זרדים. כנראה לן
לילה קודם בתבן. מי יכול היה
לדעת שבעוד לילה יהיה
ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן.
לא יכולתי לדעת. אינני מאשים
אותו. לפעמים אני מרגיש אותו קם
בשנתו, סהרורי כמו ים, חולף לידי, אומר
לי בני.
בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי.
השיר נפתח בבקשה כפולה ומכמירת-לב: "בבקשה", "אנא" "אני רוצה
לומר דבר מה", ומיד מרכז אותנו לקראת משהו חשוב שהמשורר רוצה
לספר לנו באינטימיות שבינו לבינינו.
"הוא הלך ועבר על פני". מי זה "הוא"? השיר נכתב כמו חידה
ההולכת ונפרמת בליריות, נפתרת לאט ויוצרת מתח.
"יכולתי לגעת בשולי אדרתו. לא נגעתי". אז יש לנו פרידה. לא
חיבוק או נשיקה רגילים, אלא כמעט: "לגעת בשולי אדרתו. לא
נגעתי". זך יוצר כאן עידון, לכאורה לא סנטימנטלי, אך מרגש מאד,
מוטיב חוזר ברבים משיריו.
"מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי" - שוב עליה בסולם המתח
והמסתורין. זך משאיר את קלפיו קרוב לחזהו וכאמן מושלם במלאכת
השיר, מניח אותם בחכמה לאט-לאט.
בית שני: "החול דבק לבגדיו. בזקנו הסתבכו זרדים" מין דמות
דחליל "חי-מת", ששמץ עפר, מוות, כבר דבק לבגדיו.
זך בוחל בבנאלי ואינו מנמיך את שפתו העשירה. הוא אינו כותב
למשל: מותו, סופו, או כליונו
של האיש, אלא בוחר במטאפוריקה מפתיעה ומקורית, ולדעתי גם נפלאה
למוות: "מי יכול היה לדעת שבעוד לילה יהיה ריק כמו ציפור, קשה
כמו אבן". המלה "לדעת" ו"לא ידעתי" חוזרת בכל בית ומעצימה
במובלט את תחושת ההפתעה מן המוות. הרי איננו יכולים לדעת מתי
ימותו יקירינו, וגם אם אנו יודעים שסופם קרוב, המוות תמיד
מפתיע ומכה בנו בתדהמה מחדש בחידלונו האינסופי.
הבית השלישי והאחרון פותר את השיר בשירה נהדרת: "לפעמים אני
מרגיש אותו סהרורי כמו ים, חולף לידי, אומר לי בני. בני. לא
ידעתי שאתה, במידה כזאת, אתי". כאן נפתח פצע סמוי של ההחמצה
ההדדית בין אב ובנו, הפצע שהמשורר שם עליו רטיה מנחמת
מעט:"בני. בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת ,אתי" - פנייה
קורעת-לב, המאירה במקצת את האבסורד הגדול שבו אנו חיים את
החיים.
