הסיפור שלי מתחיל במקום שבו סיפורם של רבים נגמר.היה זה עוד
יום מאותם הימים בהם תערובת של אש דם וצרחות לא הייתה זרה לאיש
, ישבתי על חוף הים וליטפתי את גופה . "מי היה מאמין " חשבתי
לעצמי, שנה שאנחנו ביחד. איני יכול לשכוח את אותו הערב בו
נפגשנו, אחי הגדול יותם חזר אותו ערב מירדן . היא בצבצה מתיקו
הפתוח , " וואו נרגילה ?! " שאלתיו מלא התפעלות . " כן , ורק
בשבילך"  אמר . הרבה עברנו ביחד הנרגילה ואני והנה התגלגלנו
לאותו חוף באותו ערב .  היה זה ערב חם והיו שם כמה צעירים
שנכנסו למים . ואני כמובן כמו בכל פעם בחיי נשארתי בצד
והסתכלתי . רגלי היחפות היו שקועות בחול הרך, טעם התפוחים
המתוק נשאר בפי גם לאחר נשיפת כל העשן החוצה , בקבוק ספרייט
צונן נח לידי ועגלי לחות עליו . החול עטף את כפות רגלי כמו רצה
שאשאר שם , אז נשארתי . השעה הייתה אחת עשרה לערך ואנשים החלו
לזרום אל החוף כעכברים המחפשים מקלט מהחום , הלחץ והבדידות .
כל אותם הדברים אשר מעולם לא הטרידו אותי . הייתי רגוע להפליא
וקול הגלים השתלב באופן מושלם והרמוני עם פכפוך המים בבקבוק
הנרגילה . הבדידות הציפה אותי ושימחה אותי כאחד , מעולם לא
רציתי להיות חבר באותם חבורות של אנשים תמהוניים כשל אלו שכבר
הסתדרו טורים, טורים בכניסה למקומות הבילוי הזולים מנטאלית
ויקרים יותר מידי , הרבה יותר מדי מבחינה כלכלית .  
לא, מובן שאינני מתנשא מעליהם , באותה תקופה האמנתי שכאשר האדם
לא מאושר עם עצמו גם בחברת מאה איש אינו יוכל למצוא אושר .
ואני הייתי מאושר עם עצמי לכן כו אהבתי את הבדידות. הגחל החל
לדעוך ואני גם , לגמתי מהספרייט אך זה לא הספיק . הרגשתי לפתע
דחף למשקה משכר יותר חזק יותר . דחף כזה הרגשתי לפני שלושה
חודשים במתן גזר הדין לאימא והאשמה בגרימת מות ברשלנות לבנה ,
אחי בן השנתיים . אימא חבקה אותי ולחשה " אני לא אשמה , לא אני
השארתי את התנור דולק " נחלצתי מלפיתת וברחתי . כמו אז חילצתי
את רגלי מחיבוקו של חול הים והלכתי למכולת הקרובה . חזרתי לשבת
שבידיי שלושה בקבוקי וודקה מלון וחצי אבטיח , לא היה ממש קשה
לשכנע את המוכר לתת לי גם סכין . מהאבטיח חתחתי לי חתיכה
ואכלתי אותה ביחד אתה סיימתי לי בקבוק וודקה . את הבקבוק השיני
שפכתי לנרגילה והחלפתי גחל. גלי הים החלו לעוף אז באוויר והחול
תפס את רגלי בחוזקה . צבעים מוזרים יחסית ללילה החלו לחלוף אל
מול עיני ואתם הגיעו גם צלילי סירנות ובכי . התעוררתי במיון
טראומה עם אינפוזיה ומוניטור , " כנראה שאני סובל מהלם " אמרו
ליותם שהסתכל עלי במבט דואג .
" מה אתה עושה כאן ?!" שאלתי , " אתה לא אמור להיות באילת עם
תמר ? "  . הוא חייך עליי " מה זה משנה חזרתי כדי לדאוג שתהיה
בסדר " . הוא חיבק אותי ואחר כך גם תמר נכנסה ואמרה שהיא הביא
לכולנו משהו חם לשתות . תמר נשארה אתנו עד הערב והיא הבטיחה
לחזור גם מחר .הם אמרו שהזיכרון שלי ישוב בזמן הקרוב ושיעברו
עוד שנים עד שאני יבין מה קרה . מבית החולים השתחררתי בבוקר
יותם לקח אותי לראות סרט . הוא אמר גם שאימא מוסרת לי ד"ש
ושעכשיו הכל יהיה בסדר . את הנרגילה לא ראיתי יותר