אני מנסה לנשום, כהרגלי, לשאוף את האוויר לראות ולהשאיר אותו
שם כמה שיותר, פשוט לשאוף, ואז לנשוף, סתם מתוך הרגל, כרגיל,
פעולה מכנית שלא שוכחים לעשות, לא משנה עד כמה אתה כבר רוצה
לסיים את הכל. אחרי כמה ניסיונות מרגישים שמשהו לא בסדר,
מרגישים שהפעולה אליה אנו לא מודעים לרוב נתקלת בקשיים
מסוימים, בלתי אפשרית לביצוע... אחרי עוד דקה ככה, עדיין פה,
עדיין אטומה, מתרגלת לא לשאוף ולנשוף, מתרגלת... עוד מעט זה
כבר יהיה טבעי, בלי  נשימה, לכל דבר חדש מתרגלים בין אם זה טוב
או רע, אטומה, אבל הגוף ממשיך לנוע, מגשש את דרכו בחושך,
בואקום חשוך ומוחלט, מין רחם שאליו חוזרים אחרי המוות,  נראה
כאילו שחוקי הפיזיקה לא פועלים פה, כמו טיסה לחלל, אחרי
ההתרסקות, מדוע אני עדיין כאן?
מדוע עדיין יש כאב, אפילו שאני כבר לא מרגישה אותו כמקודם, הוא
כבר לא חד, לא ממשי, אלא צל שנע באותו הקצב עם גופי, צל שהוא
חלק ממה שאני, רודף אחרי, לא מרפה..מדוע אני עדיין כאן?
אני כבר לא כאן, כבר לא קיימת, כבר לא סובלת, מדוע אני עדיין
כאן? עדיין מרגישה, עדיין חושבת... מדוע המודעות לא נעלמה, לא
נלקחה ביחד עם נשימתי, ביחד עם אותן התחושות הפיזיות, המוכרות
והטובות, הכאב שמזכיר להרגיש... כלום כבר לא מזכיר להרגיש...
אז מדוע אני עדיין מרגישה..
והגוף ממשיך עם התנועה שלו, מגשש את דרכו בואקום האפל, חיישנים
מסוג אחר מופעלים,  אין תחושה פיזית, אין כאב פיזי, יש כאב,
מדוע הוא עדיין לא נגמר... חשוך, חשוך מסביבי ולא משנה לאן אני
פונה, הריקנות מקיפה אותי, גוש אנרגיה טרי וחמים,  אין גבולות,
אין תחושה של מקום וזמן, רק מקום, מקום בלי כלום שלא נגמר, הוא
לא נגמר היות שהוא בכלל לא קיים, ואם אני נמצאת שם, הרי גם אני
לא קיימת, אני יודעת שלא... שלא קיימת יותר, אז מדוע אני עדיין
כאן??