הסיפורי מתח שאני שונאת מתחילים ב"זה היה ביום בהיר", הסיפור
שלי לא, זה לא היה ביום בהיר, זה היה יום קצת קריר- תחילת
סתיו-סוף קיץ, יום שגרתי כזה. לא בשבילה.
היא חזרה מבית ספר, שעתיים לפני שהייתה אמורה, הבריזה,לא היה
לה כוח לזיוני שכל של המורה, התיק השחור שלה מטלטל מצד לצד,
הכתף צורבת,אין לה כוח ללכת אין לה כוח לכלום.
יום כביכול רגיל עבר עליה, כיתה י', אין לה כוח ללמוד הכל
מיותר לדעתה. שעתיים ערבית, בכי בהפסקה התאבקות אם לאכול עוד
משהו משמין בינה לבין עצמה, לשון ...
היא חושבת על מה שעבר עליה אתמול והיום ומה שעתיד לעבור מחר,
גוררת את רגליה הנעולות באולסטר שחורות בעייפות, ומנסה להעסיק
עצמה בזימזום שיר אהוב של פינק פלויד.
היא נזכרת בו, למרות כל מאמציה לחשוב על הכל חוץ מעל מה שהכי
מטריד אותה- הוא, מחשבותיה לא מצייתות לה.
נזכרת בחיוכו ובעיניו שהיא כל כך אוהבת ומנגד נזכרת באחר, את
מי היא אוהבת?!?! שואלת עצמה ולא מקבלת תשובה. מבולבלת היא
ממשיכה לביתה.
היא מגיעה לבייתה, מלטפת דקה את חתולתה השחורה, עולה לחדר
שלה,אין לה כוח להוציא מילה היא כל כך שקועה בעצמה.
"זאת את?" שומעת את אמה מהקומה למעלה "כן" עונה תשובה קצרה אין
לה כל רצון לפתח שיחה עם ה"קרצייה".
נועלת את הדלת, מתיישבת, סימן ההודעה החומה מתחתית מסך המחשב
כאילו צף מאתמול בראשה ואיתו המשפט שלו "בכיתי היום כשחזרתי
ממך", הזכרון מספיק לה, היא נכבית דוממת על מטתה והדמעות
זולגות מעיניה היפות, עצוב לה, היא מבולבלת ולא יודעת מה היא
רוצה.
היא מנסה לתכן בראשה את הצעד הבא ולא מצליחה, ראשה כואב, בכתה
יותר מדי היום.
אין לה כוח לכלום. אין לה כוח אפילו כדי לספר לחברותיה הטובות
למה עצוב לה, כתבה מכתב אחד, שיקראו.
היא מדהימה חושבים לא מעט אנשים, מיוחדת, והיא בוכה, עכשיו
בכלל לא מעריכה את עצמה.
הכרית רטובה, ואפה הקטנטן אדום, מעט העיפרון שעוד נישאר על
עיניה מרוח על הלחי ועוד גליל של נייר טואלט ניגמר לו, הדמעות
לא, חבל.
היא קמה מהמיטה, שמה שיר רוק מחריד אוזניים חזק ונשכבת חזרה.
מה אני אעשה? היא חושבת וכאב חד בליבה.

תזרמי אני מייעצת לך באהבה, אל תבכי ילדה, כואב לי כל כך לראות
אותך ככה עצובה, חייכי , יהיה טוב , אני מבטיחה.