התחושה הזו. היובש המעקצץ בגרון - פוקד עליך מתוך זעקה חרישית
לשבור את ההזנחה הפושעת ולשתות. רק עכשיו, משעצרתי לרגע -
מתנשפת ממרוץ היום המרתוני, הבנתי כי לא שתיתי שום דבר היום.
מיץ תפוזים -  זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, חשבתי לעצמי. אין
כמו מיץ תפוזים סחוט ביום סגרירי שכזה להרוות צימאון. עליתי
לקומה העליונה של הקניון. העובד התאילנדי בדוכן הסיני חייך
אליי, כשהצטלבו המבטים, ודוכני המזון המהיר לא מיהרו היום לשום
מקום, ושירתו בעצלתיים את הלקוח הבודד שעמד מולם. שלט ססגוני
שמעולם לא הבחנתי בו קודם לכן, תפס את מבטי. התקרבתי כדי להטיב
לראות את הכתוב בו:

"המהנדס - מלך המיץ
אף פעם לא מחמיץ
לילד לגברת וגם לאדון -
יסדר משקה שיגעון"

הוא היה איש גדול מימדים. בשערו האפור נשזרו עוד מספר שערות
שחורות שהעידו כנר זיכרון על צבעו המקורי. התקרבתי. הוא חייך
אליי בעיניים ירוקות ושאל "איך אני יכול לעזור, מתוקה?" שונאת
שקוראים לי ככה. פשוט מתעבת את הכינוי הזה. אבל הפעם הייתי
סלחנית. אולי היה זה בגלל זוג העיניים הירוקות שתלה בי והמבט
המסקרן ואולי  היה זה סתם הצמא. על כל פנים, ניגשתי - סוקרת את
מגוון הפירות המונחים מולי. "למה המהנדס?" שאלתי והצבעתי על
השלט. "אה, מותק, ככה זה. אני פה מתאים לכל בנאדם את המיץ -
לכל אחד משקה מיוחד". טוב, גיחכתי לעצמי, "מיץ תפוזים, בבקשה".
"מיץ תפוזים? " - הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הלגלוג. "לא
מותק, אצלי את, בוא נראה... רק רגע -  את נראית לי כמו תפוז,
תפוח ורימונים". "רימונים?!" חוסר שביעות הרצון שלי הורגש
היטב. רציתי לשאול מדוע דווקא השילוב הזה, מה הוא בדיוק מעיד
עליי. אבל לפני שהספקתי לומר מלה, אמר "את יודעת מה, עליי. אני
מכין. לא תאהבי אני מכין לך, מותק,  מיץ תפוזים. סגרנו?".

הוא החל סוחט את התפוזים שניצבו בקערה שלימינו, תוך זימזום
זייפני משהו של שיר מוכר שהתנגן ברדיו. אחר חפנה כף ידו תפוח.
רק כעת הבחנתי כמה גדולות הן כפות ידיו, שציפורניים שחורות
מעמל קילוף הרימון ניכרו בהן בנקל. בהינף סכין בצע ביד מיומנת
את התפוח, ואחז בידו בשני החצאים. הביט בהם לרגע, ופתאום, בלי
שום הודעה מוקדמת, כבו עיניו. הוא הניח אט את הסכין, רכן במלוא
כובד משקלו מעל דלפק העץ הישן והביט בי. אסף בשתי ידיו את
החצאים, וקרבם זה לזה. כאילו מנסה להשיב את הגלגל אחור ולאחות
את קרעי התפוח ליצירת השלם. "הביטי" אמר בקול סדוק. הבטתי, לא
ממש יודעת מה עליי לחפש. תפוח אדום, לא גדול במיוחד שקו הסכין
ניכר לכל אורכו. תפוח. די רגיל אפילו. "יפיפה, לא?" אמר - ספק
שואל ספק קובע נחרצות. "תפוח אדום מושלם". הנדתי קלות בראשי
במחווה של הסכמה. ואז, באותה המהירות בה לפני דקות ספורות חרץ
את גורלו של התפוח האומלל, הפריד את שני החצאים והציגם לפניי -
בלב ליבו של התפוח התפשט כתם רקבון מתקדם. "בדיוק כמו אנשים",
סינן חרש.

עוד קלישאה. קלישאות רחוב אני מכנה אותן - אותם אנשים שנתקלים
בהם בפינת הרחוב (תמיד כשאתה ממהר להגיע למשהו חשוב יותר המחכה
ממש מעבר לאותה פינה) והם מחליטים לשפוך באוזניך את משנתם -
הכלכלה בארץ (נוראית), הפוליטיקה (מושחתת) המצב הביטחוני (על
הפנים), אין שיויון, אין צדק ובעיקר - אין והחיים חרא. אנחנו
יודעים הכל ולבד. לא רוצים מישהו שיגיד לנו בקול רם מה שמנקר
לנו במח. זה רע כשחושבים על זה לבד. רע יותר כאשר שומעים.
לא היה לי חשק לשמוע עוד קלישאה נדושה. שוב מטאפורה על אנשים
צבועים, יפים מבחוץ - רקובים מבפנים. עולם הדוגמנות שלרב לא
מהווה דוגמא לשום דבר. עולם הזוהר הלא זוהר - כמו הכוכבים,
מנצנצים רק לרגע בחסדי השמש ואחר גוועים אט אט. לא תודה, כבר
תרמנו.

אך לא. הוא פנה לאחור, לאחד המדפים הסמוכים, ושלף תמונה. מבעד
לכתמי הזמן והפירות ניתן היה להבחין בדמות נערה נאה - שיערה
השחור החלק עטף את תווי פניה הצחורים. "הבת שלי. שהייתה, זאת
אומרת. מתה. בת 22. ילדה. ממש ילדה. יפיפיה של ממש. פרח שנקטף
אומרים על כולם - ביטוי שאפילו הסתמיות שלו נשחקה כבר מרב
שימוש. אבל היא באמת הייתה פרח. ובתוך הפרח היפה שלי, כרסם
המוות במשך שנה. תלש כל עלה כותרת שנקרה בדרכו. עד שלא נותר
עוד עלה לרפואה. עד שלא נותרה עוד רפואה. לויקמיה. שנה והכל
נגמר. שנה ואין לך יותר ילד. כמו התפוח כך גם האדם. לך תדע מה
מכרסם מפנים".    

מילים רבות בשפה העברית, אולם ברגעים שכאלו אינך מצליח לתפוס
אותן - כמו פרפרים חמקמקים הבורחים מהרשת, מסרבים להפוך למשפט.
אני לא זוכרת אם היה זה אותו חיוך הזדהות מאולץ, כזה אשר נשלח
תמיד בשעת מבוכה, או שמא משפט צער קצר שאף פעם לא באמת קולע.
אחר אחזתי בכוס הפלסטיק - משקה הרימונים שבתוכה נצבע אט אט
בצבע דם מהול - ופניתי לדרכי, מותירה אותו מאחורי הדלפק הישן,
ממשיך להטביע יגונו בכוסות אחרים.