"אני בדרך כלל לא לובש שמלות, אבל אתם יודעים מה אומרים, כשאתה
ברומא תתנהג כמו סלמנדרה ותזחל!" היה רגע של שקט. כולם הביטו
בי. הוספתי: "טוב, זה לא בדיוק שמלה, זה טוגה. מתחת לשמלה
לובשים תחתונים." הייתי מפוחד. לא ידעתי מה להגיד. החלטתי שאין
ברירה, נו מור מיסטר נייס גאי. "לא... אל תבינו אותי לא נכון,
אני לא הומו, זו שאלה היפותטית בקשר לחבר שלי..." לא פחדתי.
למה שאני אפחד? אבל במחשבה שניה... התחלתי לרוץ. רצתי ימים
שלמים, השתנתי במהלך ריצה, חרבנתי במהלך ריצה, רצתי שבועות
וחודשים. פתאום, כאילו משום מקום זה בא לי. הבנתי מה היעוד שלי
בחיים. יצאתי החוצה וצעקתי: "עכשיו כבר 107 אחרי הספירה! הגיע
הזמן שגם לגברים תהיה זכות בחירה!" זו הייתה בחירה קשה אך זו
הייתה הבחירה הנכונה. צעדתי לאט לעבר הביצים של כל הגברים
בטוגות. זה היה טבח נורא שיזכר לעד בהיסטוריה. הייתי כל כך
עייף, וגם הרגשתי רעב קל. יצאתי החוצה. לקחתי לידי את אברי
המדמם והלכתי לשדה. הדמעות החלו לנזול. צעקתי את כל מה שהיה לי
בראש. מחר יהיה יום חדש! |