והנה הוא עשה זאת שוב.
הוא כנראה התגעגע להרגשה הזאת, או חוסר ההרגשה, תלוי איך
מביטים על זה; ריקנות אדירה שמתפשטת לאט-לאט ברחבי הגוף. הוא
התגעגע לתחושה של הרגשה כלשהי... כנראה הוא שכח מה זה להרגיש
בכלל.
הוא נאנח לעצמו והסתכל על השעון המהבהב בפינת החדר: 2 וחצי
בלילה. כבר מאוחר מדי מכדי להתקשר למישהו, כל אחד, כדי לשפוך
את הלב ולדבר על כל מה שמטריד, כל מה שלא וכל מה שעולה לראש
באותם רגעים... לא שגם ככה היה לו למי להתקשר. הוא הסתכל על
הטלפון הזרוק על המיטה ונאנח שוב; כל כך הרבה אנשים ואף אחד
לדבר איתו.
כאב לו, כאב כל כך. הוא לא ידע אם הכאב בא מפנים או מבחוץ, או
אולי שניהם יחד... אבל כל כך כאב עד כדי כך שהיה קשה לו לנשום.
תחושת מחנק תפסה אותו והוא הרגיש איך הדמעות ממלאות את הגרון,
את העיניים, את הלחיים... גשם שוטף של דמעות עד שכבר הראייה
שלו הייתה מטושטשת.
הוא נשען אחורה על הכיסא שעליו ישב וידיו לפתו את הגיטרה
שעליו. זה כל עולמו, הוא חשב לעצמו - רק הוא והגיטרה. הדרך
היחידה שלו לדבר אל העולם, לדבר על עצמו, להוציא הכל החוצה...
הוא עצם את העיניים והרגיש איך שהמוח שלו נשטף במילים כואבות,
מחרידות שלא ייצאו לו מהראש עד שהוא יכתוב אותן וידחוף למגירה,
כמו שהוא תמיד עשה. והנה, הוא עשה זאת שוב.
כשידו רועדת הוא שלף את המפרט מהכיס והתחיל לנגן, סתם מנגינה,
העיקר להוציא משהו החוצה, להשמיע צליל.
עיניו השחורות נעצמו שנית והוא נתן לעצמו להיסחף עם המוסיקה.
תמונות רבות התחילו לרוץ לו בראש - שלו, שלה, שלהם... של מקום
טוב יותר, זמן טוב יותר, חיים אחרים לגמרי. תחושות של רגשות
אמיתיים, אנושיים... הוא יסתפק אפילו בבדידות, אבל לפחות
בדידות אנושית.
הירח האיר את החדר לרגע קל והוא הרגיש שטף נוסף של דמעות זורם
מקצה עיניו אל הלחיים, נוחת על קצות האצבעות ועל הגיטרה. הוא
ניגב את הדמעות עם קצה השרוול והמשיך לנגן. הוא מלמל את המילים
לצלילי המוסיקה בקול חנוק, כואב... מדמיין שהיא שוב יושבת
מולו, מתבוננת, מקשיבה. מתרגשת כל כך, לעיתים בוכה ושניהם
מוצאים את עצמם מחובקים, רק בגלל השורה שהקדיש לה שהייתה כל כך
במקום.
הוא הפסיק לנגן והתבונן על המיטה. רק השמיכה המבולגנת, הטלפון
והאולר... היא כבר לא הייתה שם. הוא התבונן באצבעותיו החתוכות
מעט, עם שריטות וצלקות שמזכירות את רגעי התסכול והשיגעון. כאב
לו, כאב כל כך... אבל הצלקות הפנימיות כאבו עוד יותר.
הוא הניח את הגיטרה על המיטה ותפס את האולר, מתבונן בו באפתיה
נוראית. למה זה כבר יעזור?, הוא שאל את עצמו. את שלו הוא עשה,
לצפות בכתמי הדם המצמררים שוב ושוב כבר לא עוזר. הגיע הזמן
לשים לזה קץ, הוא החליט, והעיף את האולר לכיוון הפח שעמד
בפינה. הדם כבר יבש, הצלקות כבר עמוקות מספיק... זהו, נגמר.
הוא נשכב על המיטה ופתח שוב את המגירה הצדדית. הוא הניח את
המפרט בעדינות בפנים והוציא חופן כדורים שהוחבא שם למקרה צורך.
הוא התבונן בהם והתחיל לספור אותם כשכל פעם הוא בולע אחד,
ואחריו עוד אחד, ועוד אחד... איפה-שהוא בדרך הוא כבר הפסיק
לספור כי הצלילות אבדה, יחד עם הכל.
והנה הוא עשה זאת שוב. שכוב על הגב, הוא הצמיד אליו את הגיטרה
וחיבק אותה חזק. כשעיניו עצומות הוא הרגיש את הריקנות מתפוגגת
ונעלמת...
כנראה הוא שכח מה זה להרגיש בכלל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.