"במה אפשר לעזור לך ?" שאל האדם מעבר לדלפק שבכניסה.
"שלום" עניתי "עשיתי תאונה אתמול ואמרו לי שאני צריך לפנות
לכאן כדי לברר מה לעשות בקשר לרכב." רק אז שמתי לב לאדם עצמו.
איש גבוה במבנה רחב ומוצק, לבוש בחליפת משי בצבע ארגמן כהה, עם
עניבה שחורה. השיער שלו מתוח אחורה, אסוף בקוקו קטן ומחוזק
בגומייה שחורה קטנה. אבל מה שבאמת משך את תשומת לבי אליו היו
העיניים שלו. בצבע ירוק בהיר וממש חזק אפילו קרוב לצהוב, שפשוט
דורשות שיביטו לתוכן.
הוא חייך. "חכה שניה" הוא אמר כששלח את ידו מחטטת במגירות
הדלפק.
התקרבתי לדלפק ונשענתי עליו כדי לא לעייף את רגליי. אחרי כמה
שניות הוא הסתובב כשערמת דפים בידו ושוב חייך. "תמלא את זה"
הוא אמר "ותחזור לכאן כשתסיים". לקחתי מידו את הטופס הריק -
בקשת טיפול בתאונת דרכים - היה כתוב בראש הדף. התיישבתי בכיסא
מעוגל מעוצב ממתכת, שהיה ממוקם ליד הדלת והתחלתי למלא את
הטופס.
אחרי כחצי שעה שנמשכה נצח סיימתי למלא את הטופס וחזרתי אל האיש
שבדלפק. הוא שוב חייך את החיוך המוזר הזה שלו. כאילו לא באמת
רוצה לעזור ומחויב לחייך.
הוא לקח את הטופס עבר עליו ברפרוף הביט בי לשניה והחזיר את
מבטו לטופס. לא הייתי מוכן לצליל הדפיקה החזקה שהגיעה מהחותמת
הענקית שהוא שלף משום מקום והחתים את סוף הטופס.
"קח את זה למדור 5 הם יגידו לך איך להמשיך" הוא אמר בחיוך
הקבוע, והושיט לי את הטופס בצירוף דף צהוב וקטן שלא הבנתי את
הכתב שעליו. "תודה" אמרתי כשלקחתי את הטופס והסתובבתי לכיוון
היציאה. כנראה עובד זר חשבתי .
יצאתי מהמשרד שהיה ממוקם על הר גבוה, וחיפשתי את דרכי למדור 5
. מולי היה שלט למדורים 2 עד 7 וחץ קטן שהורה למטה. אז ירדתי
למטה במדרגות הרחבות. עברתי מול מדורים 2, 3 ו-4 והגעתי למדור
5 כולי מותש, אני אפילו לא יודע כמה זמן זה לקח.
במדור 5 חיכתה מאחורי הדלפק, אישה בגובה ממוצע, שיער גלי וגולש
עד גובה החזה שלה שהיה לחוץ בתוך חליפת מחוך אדומה עשויה כנראה
מלייקרה או חומר פלסטי אחר כי היא נצצה בתאורה החזקה שהייתה
בחדר. עיניה הכהות הסתכלו לתוכי "כן,אדוני" היא אמרה בטון חצי
שואל חצי נבוך. ורק אז שמתי לב שכנראה בהיתי בה לכמה שניות.
חייכתי במבוכה ועניתי "נשלחתי לכאן ממדור 1" והרמתי את הטופס
שבידי. היא סימנה לי בידה להתקרב לדלפק, וכך עשיתי. היא הסתכלה
על הדף הצהוב, ואחרי כמה שניות הוציאה ממגירה תיקייה, כזאת של
מסמכים. כתבה עליה את שמי ו מספר, הכניסה את הטופס הקודם לתוך
התיקייה, וחיברה לתיקייה מבחוץ את הדף הצהוב.
"זהו מספר הפניה שלך" היא אמרה וסימנה על המספר שכתבה "לך עם
התיקייה למדור 2 ושם ימשיכו לטפל בך.
במדור 2 הייתי צריך למלא עוד טופס ( או יותר נכון חוברת) בקשר
לנזק שנגרם לרכב ומשם נשלחתי  למדור 4. גם שם חיכה אדם בחליפה
אדומה, כנראה זה חלק מהדרישות למקצוע, להיראות טוב, בנוי
לתלפיות וחליפה אדומה. במדור 4 מילאתי עוד חוברת על פרטי הבנק
ופרטים אישיים, הייתי בטוח שכבר עשיתי חלק מזה במדור 1 אבל
בשביל לקבל רכב חדש אין ברירה. ואז הופניתי למדור 3, גם שם
הייתה אישה באדום חזק ומושלמת מבחינה פיזית, הייתי יכול להישבע
שלכולם פה יש את אותו חיוך מזויף. ולחוסר הפתעתי קיבלתי עוד
תיקייה ועוד חוברת למלא, ואז נשלחתי למדור 6 שם שוב קיבלתי שתי
חוברות פרטים ובירורים וכבר התחיל להיות כבד על ידיי כל הטפסים
והתיקיות. כשחשבתי שעברתי את כול המדורים ונשאר רק אחד - מדור
7 . נשלחתי חזרה למדור 2.
ככה המשכתי לעבור בין המדורים אני יכול להישבע שאני יודע את
כמות המדרגות בין כל מדור למשנהו. ואז כשכבר אפסו כוחותיי .
וכבר לא יכולתי לראות מעבר לערמת התיקיות והדפים שהחזקתי,
שמעתי את קולו של האיש במדור 1 אומר לי לגשת למדור 6 כדי לקבל
אישור על קבלת הכסף על תיקון הרכב.
לא יכולתי יותר לראות מדרגות או פקידים באדום עם חיוך מזויף
וקול קר כמו אנטארקטיקה עצמה והחלטתי לקצר את הדרך למדור 6.
קפצתי מעבר לקצה ההר.
אחרי כמה שניות הרגשתי משהו חד נכנס באמצע הבטן שלי ויוצא
מהגב. עדיין החזקתי את ערמת הדפים בידיי. הרמתי את ראשי וראיתי
שלט גדול - מדור 7 -  ,שיט פספסתי בקצת, אמרתי לעצמי כשנפל אחד
מהטפסים מהערמה.
ואז יצאה אישה באדום ממדור 7 הרימה את הטופס ואמרה "מדור 6 זה
מדור אחד למעלה. וחוץ מזה לא יעזור לך להתאבד עכשיו, אתה כבר
בגיהינום. "