בדיוק כשחשבתי ששכחתי, שהשארתי את זה מאחור,
הגיע הטלפון ממנה.
עניתי למספר לא מוכר, לרגע הייתה שתיקה בצד השני.
ואז הקול שלה, שקט וקצת צרוד, מהסס. "אני בארץ, חשבתי
שאולי..." לא הספקתי להגיב והיא כבר המשיכה, מעט מתגוננת,
כרגיל. "אני יודעת שאת בטח עסוקה והכל, עם כל האימונים
והלימודים, אבל זה ממש חשוב לי, ואני לא אגזול יותר מדי מהזמן
היקר שלך." הכוונה הייתה צינית אבל הביצוע מרוכך, לא נעצרתי
להיפגע. פשוט הסכמתי.
קבענו להיפגש למחרת, בבית קפה בדרום העיר, ליד הים.
מרחוק כבר ראיתי אותה, יושבת על הספסל ומחכה. היא השתנתה. רזתה
נורא, והשיער שלה, שהיה פעם קצר ושובב גלש עכשיו לאורך
הכתפיים.
שנתיים. אולי יותר.
נזכרתי בהתחלה. בערב גשום, הלכתי לבדי מהאולם, מתוסכלת מאימון
לא מוצלח. היא עצרה לידי עם האוטו, אספה אותי לחיקה כמו גור
חתולים קטן ועזוב. הדירה הקטנה שלה במרכז העיר הפכה למקלט שלי,
לימים שלנו, מהעולם שבחוץ.
כשהתקרבתי אליה כמעט והשתלטה עליי אותה תחושה מתוקה של אז.
שהיא שלי. בובה יפה יושבת על ספסל בגן, מנדנדת רגליים בציפייה
דרוכה, ילדותית.
אבל אני מיהרתי לגרש את פרפרי האשליות שהסתחררו סביבי.
הגעתי אליה. מרחק של כמה מטרים נמשך כמו נצח, עכשיו בכלל הזמן
קפא. מעניק לנו רגע של פרטיות שאולי לא רציתי בה, חוששת.
באופן כל כך אירוני הציץ לב חרוט מאחורי כתף ימין שלה, על
הספסל שעליו ישבה. חץ ילדותי חצה אותו במרכזו. מפלח ומשאיר
חתכים בבשרו הרך של העץ.
היא קמה. עמדנו קרובות כל-כך, כמעט נוגעות. היה לה את אותו
הריח, הריח המיוחד, הממכר הזה שלה: אלוורה ותה ירוק, תפוזים
וסיגריות. לא חיבקתי אותה. בשונה מתמיד היא גם לא נראתה כמבקשת
חיבוק. אבל אולי הייתה זו רק הגאווה שלה, שכרגיל, יצרה חומה
גבוהה בינינו.
נכנסו לבית הקפה, התיישבנו בשולחן פינתי, צמוד לחלון.
"אני אוהבת את המקום הזה", היא מלמלה בשקט, כמעט שמתנצלת.
"אף אחד כמעט לא בא לכאן, רק כמה דייגים מקומיים ואומנים
מיוסרים, כמוני."
חיוך חמוץ מתוק התפשט על פניה.
כמה דקות ישבנו בשקט, מסתכלות אל הים. נזכרתי איך תמיד היא
הייתה לוקחת אותי לים, בעיקר כשהייתי עצובה או מבולבלת. לא
עניין אותה גם אם היה אמצע הלילה. "לים יש את כל התשובות, פשוט
תשבי ותקשיבי". כאילו ששמעה את מחשבותיי היא אמרה פתאום בקול
מריר, "כל התשובות אה..." ואז נשכה שפתיים בדממה, מניחה ידיים
רפויות על השולחן.קצה השרוול שלה נמשך לרגע לאחור ואני זיהיתי
כמה צלקות ישנות ומוכרות, שסימנו את תחילתו של המשבר. נפלנו
ביחד לרגע לאותם הזיכרונות, שנראו כמו לקוחים מחלומות רעים,
מסיוטים, שבאו וקטעו את התקופה המאושרת, הקצרה. ריבים גדולים
וצעקות, גם בינינו,גם עם העולם שבחוץ. הכל נהיה פתאום קשה
ומסובך והיא נפלה אל תוך תהום, שברים של זכוכיות וחתכים
מדממים.הנר על השולחן נכבה פתאום, כמו מושפע גם הוא מסיומו של
הסיפור. ואז היה הבוקר, ושדה התעופה בגשם. ושוב לבד בגשם.
כאילו לא היה בכלל החלק היפה, המנחם של הסיפור.
לתקופה עוד הגיעו גלויות, קצרות וממצות, כהרגלה. ציטוטים
משירים, תמיד עצובים.
האחרונה הגיעה רטובה כולה. לקחו מספר ימים עד שהצלחתי לקרוא
אותה. מעט מילים, קצרות, מיואשות, יבשות. וציטוט באנגלית בכתב
מתעקם, משיר עצוב עצוב
i know i can love you much better than this
וסוף הציטוט כבר מעוקם כולו, ורטוב מדמעות ומגשם.
המלצרית שניגשה לשולחן החזירה אותנו לרגע למציאות. היא חיבקה
את כוס התה שלה, כמחפשת חום ונחמה. "מתי..." התחלתי לשאול והיא
קטעה אותי שוב, שומרת על קצב איטי לשיחה. "חזרתי לפני חודשיים.
אני גרה בדרום העיר, לא רחוק מכאן, לבד. לא הרבה יודעים שחזרתי
ואני מעדיפה לשמור את זה ככה בינתיים..."
"וההורים שלך", שאלתי, בטוחה כי להם היא לא טרחה לספר, "מתי את
מתכוונת לספר להם שחזרת?!"
היא שתקה לרגע ואז אמרה, "כשאחליט אם אני באמת נשארת, כאן או
בכלל, אז אספר להם." המשפט יצא באדישות מפיה, שום זכר לרגש לא
ניבט מתוך עיניה, עיני הגור החומות.
לא יכולתי לסבול את האדישות שלה, את הנימה הוותרנית שבה העלתה
את האפשרות פשוט להעלם מהעולם. נשארתי מכווצת בכסא.
מבטה הוסט לרגע לעבר תיק האימונים שלי. "החזירו אותך כבר
לנבחרת?"
"כן," הנהנתי, "מזמן."
"יפה מצדם, אידיוטים, באמת הגיע הזמן. לא שאת צריכה את ההוכחות
שלהם לזה שאת שחקנית מצוינת! " לרגע נשביתי שוב בקסמי הערצתה
העיוורת, עוד לפני שבכלל ראתה אותי משחקת הפכה למעריצה צמודה
שלי, תומכת ומפרגנת תמיד.
"תתמידי בזה, אה? תבטיחי לי!" הקול שלה החל לרעוד ודמעות נקוו
בעיניה. שתי ידיה מונחות על ידיי, אוחזות בהן חזק. הנהנתי שוב,
מפחדת שאם אנסה לומר משהו, אתחיל גם אני לבכות.
היא שיחררה את אחיזתה בפתאומיות , מחטטת לרגע בתיק שלה, ואז
הוציאה אותם. "אמורים להיות 25. לא יצא לי לשלוח לך אותם, אז
הנה הם. תקראי אם יבוא לך, את לא חייבת, פשוט היה חשוב לי
להביא לך אותם."
הנחתי את המכתבים בתיק וקמתי ללכת. "פשוט יש לי אימון עוד מעט
ו..." "זה בסדר", היא קטעה אותי, הפעם מבינה, לא מתגוננת.
קמתי ויצאתי בלי שניפרד, לא מביטה לאחור. לא מפסיקה לשאול את
עצמי כל הדרך אם עוד ניפגש.
בערב קראתי במכתבים. בחלקם היא שמחה, ילדותית ומתוקה, משעשעת.
באחרים רפויה, עצובה, בעיקר מתגעגעת. סיימתי לקרוא בהם בעיניים
נפוחות מבכי. רק דבר אחד המשיך להטריד אותי. שוב ושוב ספרתי את
המכתבים. היו שם רק 24.
החידה נפתרה יום למחרת. בתחילת האימון ניגשה אליי הדס, נבוכה.
"היא... היא נתנה את זה לליאת שתתן לי שאתן לך". מכתב. אפילו
לא סגור במעטפה. ה-25.
בסיום האימון נשארתי לבד בחדר ההלבשה, קוראת בשתיקה. הוא נכתב
על נייר ישן, כמו קלף, שרוף בצדדים. קצר. קצר מאד אפילו. רק
ציטוט משיר או שיר שכתבה בעצמה:
ואמצא את מותי בין חולות המדבר
מחובקת בידי השמיים
נחלים יזרמו בבכיים השקט
והרוח תשרוק שיר שקט ונוגה
נשמתי התועה תנגן שיר ישן
וירח בוכה ידמם
ממעל...
ולמטה, בכתב מתעקם, רועד ומטושטש מדמעות ומדם הוסיפה:
לעולם כבר
לא אוהב
אחרת
מלבדך...
זה ישב בתוכי המון זמן, והיום זה סופסוף יצא. לא, גם זה לא
שלם, ובכל זאת לא רציתי לסווג את זה כפרגמנט.
הלוואי שיום אחד, אוהב אחרת מלבדך... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.