ספרים קרועים מתקנים עם דבק פלסטי לבן, ובשום פנים ואופן לא עם
סלוטייפ. הוא מתייבש, הוא מצהיב, הוא מתפורר והספר מתפורר אתו.
גזרתי רצועות של נייר לבן. יש לי דבק פלסטי לבן וערמה של ספרים
לתיקון.

אצל הסבאים שלי, סבא אלף וסבא בית, הם היו עומדים בקצה המדף
בחזית אחידה. כמו חיילי סדינים ומגבות בארונה של עקרת בית
קפדנית. סבא אלף היה כורך אותם בכריכה קשה עם משולשים בפינות,
ובין הדפים היה מפזר אבקה חומה נגד מזיקים.

מחלת ספרים "ספרת". כל כך אני יכולה להבין אותו. כשהיה ילד,
היה קורא עם פנס מתחת לשמיכה לאחר כיבוי אורות. כשבגר והפך
לסבא אלף, היה לצייד ספרים. לפעמים הייתי יוצאת אתו למסעות.
היו כמה חנויות ספרים משומשים בהדר, כוכים כאלה עם בלוריות
שיבה מסורקות אחורה, חייכניות וממושקפות, שהכירו את סבא
מאיפשהו.

מהר מהר תכניסי אותם הביתה, מהר שסבתא לא תראה. היא עושה לי
פרצופים.

זה רק מפני שהוא מגזים ואין לדבר הזה סוף. הבית כבר מלא ספרים.
ספרי שמאטעס.

גם סבתא אלף אהבה לקרוא. שולם עליכם ושולם אש בשפת המקור שזר
לא יבינה, ואוי לי אם אני חוטאת לה ומגבילה אותה בדיעבד רק
למעיין הנובע הזה, שמימיו נבלעו בתחתית האוקיינוס וצאצאי
גיבוריו עלו בארובות השמימה. והיא צדקה. הוא הביא המון ספרי
זבל.

כשנפטרו הסבים, החלו הספרים לזרום אלינו. טיפין טיפין שהצטרפו
לנהר גדול. הסבתות שלי העדיפו לקרוא בלשון אמן, הסבים לא.
אלה ש"חייבים להיות בכל בית" התנוססו בגאווה על מדפיהם. ספר
הפלמ"ח. כל כרכי ספר ההגנה. אטלס ידיעות אחרונות. הדון השקט.
אנציקלופדיה תרבות. האנציקלופדיה העברית. המנוי על "עם עובד"
אלה מול אלה שכנו שם, ממושמשים וממורטטים, גם "פייטון פלייס"
ו"בן חור", אלרי קווין ופרי מייסון.

מי שיש לו מחלת ה"ספרת", קורא כל מה שזז. בלי בושה. קורא לפי
משקל. אני קראתי לא רק "אבן שושן", ספרי בישול נזיריים טרום
סירקיסיים , ספרים של אמא מהסמינר ו"תורת הרדיו" של אבא, היו
לי גם שעות של קריז על ספרי טלפון - ה"מדריך" מדן ועד אילת.
וזה לא רק שמות משפחה מצחיקים, ולעבוד על אנשים, זה גם קידומות
של כל מיני מדינות והבדל הזמנים ושמות של ערי בירה והסברים על
"השעון הדובר" ומרכזיית שמונה עשרה והשכמה. "מזמור לאזור" -
ספרת אנושה וחשוכת מרפא.

חשבתי על הספרים שקראו הסבים שלי כשהיו ילדים, על הספרים
שניצבו בארון הספרים בביתם. האם היו שם הספרים החתומים בפני של
"ארון הספרים היהודי"?
פניו המגולחים למשעי של אבי-סבי במדים של צבא הקיר"ה אומרים לי
לא באלף רבתי, אבל הם לא היו עשויים מקשה אחת. אני יודעת. קשה
לי למדוד אותם בסרט המידה שלי.

בדירת ה"שיכונזוגותצעירים" של ההורים שלי, בצד תרמיל הפגז עם
הקוצים והשיבולים והשטיח המגרד מהעיר העתיקה לא היו ספרי שירה
קטנים על מדפים. לא שירי רחל ולא כוכבים בחוץ, רק חלומות
כמוסים.

אבא ואמא עוברים דירה. מגשימים חלום כמוס. ספרי הבישול
האלבומיים וירחוני עיצוב הבית של אמא מוצבים בדחילו ורחימו על
מדפים. הספרים שהעלו עד כה אבק בארגז המצעים במרפסת הקטנה לא
יתאימו לסלון המגונדר והחדש. שוב נפתח בית יתומים לספרים
דחויים.
אצלי בבית.
אני מדביקה דפים אובדים בדבק פלסטי לבן.
"חסמב"ה או חבורת סוד מוחלט בהחלט"? של אבא.
"המרובע הכחול"? שלי.
"הכתה המעופפת"? שלי.
"דרומית ליאווה"? של ספריית בורוכוב, שבה שאל אחי את הספר
היחיד שהשלים מעודו והנה הוא מוטל לפני.
"טרזן וחיתו טרף"?
כריכת בורדו-עמוק מנומרת.
בכתיבה תמה בעט נובע רשומה בדף הפנימי הקדשה לדוביק אלמוני.
עליה מוטבעת חותמת אליפטית בדיו סגול בהיר דהוי משנים - "שייך
לספרית בית הספר גאולה". בית הספר נסגר לפני עידן ועידנים.
אופסי, אמא, עליתי עלייך, דוביק נתן ואת לקחת, לא החזרת ספר,
אבל התיק שלך במשטרת הספריות כבר נסגר מזמן מחוסר עניין
לציבור.

הילדים שלי אוהבים לקרוא. למודת ניסיון חששתי שאהבת הקריאה
נמסרת כלפיד לצאצא יחיד, אולי מדלגת על דור, אם לא גרוע מזה.
אז זהו שלא. אני קונה להם ספרים של ממש, לא רק ספרי עזר ועיון
כמו שאמרה אמא, כי בשביל "סתם" סיפורים יש ספריה. כשאני קונה
"סתם" ספרי קריאה, אני מרגישה שדפקתי את המנגנון, כאילו שזרקתי
ארוחת צהריים שלמה לפח בלי שמישהו יראה.

הספרים של אמאבא יישארו אחריהם ויותירו אותם ילדי-עד. בני דור
שלם שקשה לדמיין אותם מזדקנים, שבלורית שערם וחיתוך דיבורם
הצברי וספרי ילדותם ומין תעתוע משונה של הזמן יותירו אותם
ילדים לנצח בכריכה קשה. ב"עדן ילדים" לא תשקע השמש לעולם ואין
קוראים שם.

בעיני רוחי אני יכולה לראות את עצמי מוסרת לניני ביד רועדת
ומקומטת את מורשת בית הורי - דפים מתפוררים וצהובים מיושן של
חסמב"ה בבית האסורים.

לדוביק שלנו, עם הגיעך למצוות.
ח4 בשבט תשי"ד
מאבא ומאמא.

http://img502.imageshack.us/img502/3163/14mj.jpg