המים קרים, קרים מדי. אני מרגישה אותם מושכים אותי חזרה למטה.
החולצה שלי כבדה, כבדה מדי. היא מושכת אותי חזרה לתוך המים
הקפואים האלה. קפואים מדי. אני שומעת מסביבי אנשים צורחים
וצועקים. מרוב קור אני לא יכולה להוציא הגה. הייתי קפואה. כל
האנשים הצורחים היו החברים שלי. נראה היה לי שסבלתי פי 8 יותר
מכולם יחד, זה לא פייר.
השיער נדבק לי לכל מקום שאליו הגיע. לגב, לפנים. הוא נכנס לי
לפה לפעמים. היה לי קשה להוציא אותו מהעיניים. קשה מדי. היה לי
כל כך קר שלא יכולתי לזוז. המאמץ היה קשה מדי. המקום הנוראי
הזה שהיה מלא במים הקפואים האלה היה מוקף באבנים, בין האבנים
היתה קצת צמחייה וירוקת.
שיפסיקו לצרוח. פשוט שיסתמו את הפה. אבל לא יכולתי להגיד להם
את זה. לא יכולתי לגרום לשפתיים שלי לזוז בצורות הגיוניות
ולהוציא קולות, שלא לדבר על מילים.
את הרגליים שלי כבר לא הרגשתי. הקור היה משתק. משתק מדי.
התנועות היחידות שיכולתי לעשות היו רעידות לא רצויות. מאוד לא
רצויות. השיניים שלי נקשו כל כך חזק שחשבתי שאני אשבור את
כולן. רציתי לעצור את זה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.
"הקור הזה הולך להרוג אותי", אמרתי כשניסיתי להזיז את הרגליים
בנסיון נואש לברוח, "אני לא הולכת לצאת מפה". בקרוב מאוד אני
בטח לא אוכל גם לחשוב. הקור הזה ישתק לי גם את המוח. מה שבטוח,
הקור הזה שיתק למטורף הזה את הלב. איך ההורים שלחו אותי איתו?
הם לא ראו מי הוא באמת.
אוי, איזה קור. אם הם לא יפסיקו לעשות גלים במים, אני ימות
יותר מהר ממה שחשבתי. לא, סליחה, אומרים 'אמות'. אם רק הייתי
יכולה לצאת מפה הייתי מבקשת מהמורה ללשון להוסיף לי שתי נקודות
במבחן. אם הייתי יכולה לצאת מפה.
פתאום שמעתי קול. הקול. הקול של המטורף הזה. "אוקיי, ילדים,
צאו מהבריכה ונמשיך במסלול. השמש תייבש אתכם. גם את, מותק."
בטיול השנתי הבא אני חולה! אם אי פעם אני אבריא אחרי הטיול
הזה.


מוקדש לבריכת המשושים. מי שהיה, מבין...