ושוב הגעתי למצב הזה. אני לא יודעת איך בדיוק, אבל אני שוב כך.
אני קוראת את השירים שלו שוב ושוב. הרדיו פועל, משמיע שיר
עצוב. אני לא יודעת על מה השיר, אבל הוא נשמע כזה. ואולי זו רק
אני.
הטלוויזיה דולקת, משהו שמח. הרבה אורות וחיוך על פני המנחה.
אין לי מושג על מה התכנית או מהי.
אני קוראת את השירים, מתרכזת בהם, מתעמקת בהם. חודרת לתוכם
ונותנת למחשבתי להתעורר ולנדוד בקו שהשירים מטווים לה. אבל אני
לא יודעת על מה השירים.
אני כבר לא יודעת מה קורה סביבי. אני מרגישה שאני נעלמת. אני
חושבת רק עליו, ואני לא מסוגלת לחשוב על כלום. וכל חברי צצים
ואני מרגישה כאילו כל שליטה שהייתה לי על חיי חומקת מבין
אצבעותיי.
ואני מפחדת, אני לא יודעת ממה, אבל משהו יושב לי על הלב. משהו
מציק לי. משהו מכאיב לי.
ואני רק רוצה לבכות.
כבר מאוחר. צריך ללכת לישון ולקום מוקדם בבוקר.
הבכי יכול לחכות...

אני מסתכלת על הדרך, אבל לא יודעת מה אני רואה. אנשים מסתכלים
עליי, מחייכים אליי ואני יודעת שאמור להיות לי טוב. אבל משהו
מטריד אותי. אני מרגישה לחץ בפנים בפנים. לוחץ על הגרון ועל
הריאות. ועל הלב.
לוחץ על משהו הרבה יותר עמוק. הנפש? לא נראה לי. זו לא התעוררה
זה זמן רב. לא הרשתי לה. מפחיד מדי בחוץ ואין טעם לתת לנפש
לצאת להסתובב שם. אני לא צריכה להיפגע שוב.
אני מתגעגעת אליו...
האם געגוע הוא שמו של הלחץ המוזר שבתוך תוכי? אולי. ועם זאת,
אני עומדת לראות אותו בעוד שתי דקות בדיוק. והלחץ בפנים גובר,
אבל אין זו התרגשות.
אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד עוד. נטל החיים מרגיש כבד
מכפי שאוכל לסחוב עוד זמן רב.
אני מפחדת ליפול. קשה לי לעמוד בזה.
אני רוצה לבכות.
אבל עכשיו כבר צריך לרדת ולחייך אל אנשים.
בהזדמנות אחרת...

לבד בחדרי שוב. והפעם, אין תקופת הסתגלות. אני מרגישה את הכל
זז בתוך ראשי. אני רוצה כל כך הרבה דברים. אני לא יודעת מה אני
רוצה. אני מרגישה את הכדור השחור מהדק את אחיזתו בראשי.
כאן, בשקט, אין דבר שיוכל לעצור אותי. ואני, כוחותיי חלושים
מכדי שיוכלו לפעול להטבת המצב. ואולי פשוט לא אכפת לי יותר.
והשחור מתגבר. אני מרגישה אותו משתלט על כולי. מתחיל בראש, אבל
משתק את הגוף כולו. אבל הראש עובד והוא חושב. בדקות הבודדות
שעברו, אני מריצה את כל מהלך חיי. כל רגע ורגע שתמיד רציתי
לשכוח, להדחיק, להשמיד.
למה אני חושבת על זה? השחור מתחזק ולמרות שאין זה אפשרי, הוא
הופך כהה, יותר ויותר. ואולי רק עמוק יותר.
ואני נופלת.
ואני לא מנסה לעצור את נפילתי. אני רוצה לשקוע. אני רוצה
לשכוח. את רוצה לאטום את אוזניי ועיניי ואפי לעולם. אני רוצה
להיבלע בשחור. אני מרגישה אותו קורא לי...
אני רוצה שקט. בחוץ, בתוך ראשי, בנפשי.
אני רוצה לבכות...
ואני נותנת לעצמי ללכת. בעקבות אותו קול? יכול להיות. אבל אני
לא נשארת במקום. בפעם הראשונה אני נותנת לעצמי ללכת.
והדמעות זולגות כמו ברז פתוח ושבור, שלא ניתן לסגור. ואני
מרגישה כל דמעה ודמעה שיורדת ומרטיבה את לחיי, כל אחת במסלולה
ובקצבה שלה.
כל דמעה לוקחת איתה דבר שרציתי להפסיק לזכור.
כל דמעה לוקחת איתה דבר שלא רציתי לדעת.
כל דמעה לוקחת אותי עמוק יותר ויותר. אל תוך עצמי.
וכל מסלול של כל דמעה מנקה אותי. מטהר אותי. מבחוץ ומבפנים.
וכך התייפחתי שעה ארוכה, מתמכרת לחופש שעוטף אותי. ואז אתה בא,
עם הזיכרונות הכואבים מהילדות הרחוקה שהקמת לתחייה. ושאלת:
"למה את בוכה, מלאך?"
הרמתי את עיניי אליו והחופש מעברי עטף אותי מכל עבר.
"זה בגללי?", שאל.
ואני רק חייכתי ובכיתי וצחקתי ורצתי אל זרועותיו ואמרתי: "כן,
יקירי. רק אתה גרמת לזה", בקול כל כך מלא שקט.
ואני ידעתי את מה שאני מקווה שאחרים ילמדו במהרה.