ביום הראשון של השבוע, בבוקר.
ישבתי במשרדי, מעלי תמונת סמלה של המדינה על שבעת קניה
העקומים.
נקישה הססנית בדלת, היא נכנסה.
יפה, גבוהה, שיערה האדמוני פזור, בגופה ניכרים עדיין סמני
הריון שלא מזמן חלף.
התיישבה מולי, עגלת תינוקה לצידה והחלה מספרת לי.
היא בת 24 ונשואה כבר ארבע שנים. הוא מרביץ לה.
הוא נותן לה סטירות, מכה אותה באגרופיו עד זוב דם, בועט
בבטנה... ואני כותב.
אני מרים את עיני ופוגש בעיניה הירוקות העצובות, מלאות דמעות,
היא מרימה את תינוקה בידיה,
חושפת שד לבן ומצמידה את פיו של הרך לפטמתה הוורודה.
ואני נבוך.
ביום הראשון של השבוע, בערב.
אני עייף, ברקותיי דופק הכאב של היום שחלף.
בכניסה לתחנת המשטרה ראיתי אותה שוב, הפעם ללא התינוק,
אני מביט בעיניה הירוקות ורואה צער מהול בכאב, חרטה.
היא מחזירה לי מבט ואומרת שרוצה לבטל את התלונה, במוחי עלתה
שאלה אחת, למה?
היא אמרה שאוהבת אותו ורוצה לתת לו עוד הזדמנות אחת.
בלא אומר הצבעתי לכיוון אחד השוטרים בחדר התלונות ואמרתי לה
שתלך אליו.
נסעתי הביתה.
ביום הראשון של השבוע, כעבור חודש.
הטלפון במשרדי צלצל את צלצולו הצורמני.
מעבר לקו הייתה ההיא שביטלה את התלונה.
היא בכתה, בחצאי מילים הסבירה לי שבעלה נעל אותה ואת תינוקם
בביתם והכה אותה עד זוב דם.
עליתי בקשר ושלחתי למקום שתי ניידות.
כעבור כשעה, הביאו השוטרים למשרדי את ההוא שהכה את אשתו.
הוא חייך אלי, דם ירד מפיו וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות,
אפו סטה שמאלה בצורה מוזרה כזו.
חייכתי אליו בחזרה, הכנתי לו קפה והצעתי לו סיגריה אותה קבל
בברכה.
כעבור שעתיים של חקירה, רשמתי מפיו זב הדם, הודאה מלאה, על
הכל.
אמרתי לו תודה ושילחתי אותו עם שוטרי הסיור לבית המעצר.
הוא נעצר עד תום ההליכים כנגדו, נשפט כעבור שלושה חודשים
ובית המשפט גזר עליו חמש שנות מאסר בפועל אותם ירצה בכלא באר
שבע.
הכנתי לעצמי קפה והדלקתי סיגריה ואז נסעתי,
נסעתי לבית החולים לבקר את ההיא שביטלה את התלונה.

11-05-01