בקומה מתחתינו גרו שמעון ופנחס שאימא שלהם השתגעה בשואה, אימא
שלי לא הייתה בשואה.
בדירה ממול גרה משפחת סמוכה , דלתם סגורה תמיד. שום קול לא
נשמע משם, לא צעקה, לא בכי של ילדים ודווקא היו להם שתי בנות
קצת יותר צעירות ממני.
ריח התבשילים שעלה מהדירה שלהם הטריף את נחיריי.
אצלנו בבית אבא הרביץ לאימא והשכנים בבלוק ממול , הפושטקים של
משפחת שעיה היו לועגים לנו על זה ,הם היו ממציאים על אבא שלי
שירים. אבא שלהם גם היה שמן וגם הרביץ להם ולאשתו, לפחות אבא
שלי לא נגע בנו .
"קוד קודי , קוד קודי ז'ק השמן" הם היו שרים.
ואני מיהרתי לסגור את כל התריסים שפנו לבלוק שלהם. הייתי רק בן
8 וכבר יכולתי לזהות את הרגע שלאחריו אבא הניף את היד הגדולה
שלו על הגוף השברירי.
"תפסיק, תפסיק" הייתי מתייפח בשקט בפינת הסלון. ושלא כיתר
האחים שלי שברחו לחדר שלנו, נשארתי מולם, לא מסיר את עיני מהם
לרגע.
"בואו ילדים, נלך מכאן" התקבצנו סביבה לטיול הלילה הקבוע
,הולכים במעגלים ברחובות שנושאים שמות עתיקים ,רח' סנהדרין בו
גרנו, רח' התנאים שם היה בית הספר "ויצמן" שם למדתי ,רח'
הסבוראים שם היו שני בתי הכנסת שרק ניבנו.
בן 10 הייתי כשקפצתי מהפיגומים שלהם, התערבתי עם פנחס שאני
אמיץ יותר ממנו.
לבתי כנסת החדשים היו שמות מוזרים  "היכל יוסף" ליוצאי עיראק ו
"היכל יעקב" ליוצאי מצריים. אימא שלי נולדה בעיראק ואבא שלי
במצרים וגם לא היינו דתיים . כך שבעצם לא היינו שיכים לאף אחד
מהם וגם לשניהם , לפעמים ביום כיפור  הלכנו  לאחת מהתפילות.
הייתה תקופה בה אפילו שרתי במקהלת בית הכנסת כי נתנו שם
סוכריות.
קפצתי מהפיגומים על מסמר 10 שקרע לי את הברך השמאלית. הוקסמתי
מהבשר הלבן שנגלה לי  לפני שנעלם בזרם האדום של הדם שלי. בסניף
קופת חולים שהיה מטר משם לא הבינו למה אני לא בוכה .הרופא בבית
החולים שאל אם אני רוצה שהוא יתפור לי את הפצע בצורה של חץ. עד
עכשיו אני מחייך כשאני מסתכל על הצלקת שנשארה לי מאז. הוא
לפחות היה נחמד , לא כמו הרופא שחצי שנה קודם תפר לי 50 תפרים
בידיים וברגליים אחרי ששברתי את בקבוק הסודה מזכוכית על המדרגה
האחרונה . שעתיים לקח לו להוציא את שברי זכוכית שחדרו לגופי.
וכל הזמן הזה הוא רטן. שבוע נשארתי בבית החולים . אימא הסבירה
לי שהרופאים פחדו שגז מהבקבוק  נכנס לי למחזור הדם.
כשחזרתי מבית החולים אימא של פנחס  שהייתה משוגעת הביאה לי
צלחת עם עוגיות טעימות. כמו שהיא תמיד הכינה כשירדנו אחותי
ואני לשחק עם פנחס במשחקים שהמצאנו.
חיכיתי לראות את אבא שלו חוזר מהעבודה ,נכנס בצליעה לדירה .
המשוגעת קיבלה אותו בנשיקה , ושנהם היו יושבים במטבח . בשתיקה
הוא נתן לה את הורד שהביא או ענד על צווארה תכשיט זול שקנה
בדרכו.
אימא שלי הייתה משוגעת מסוג מוזר . זה לא נראה עליה , כלומר
השיגעון , כלומר הצעקות והבכיות כמו שהיינו שומעים בלילות
מהדירה למטה.
אבל היו חודשים בהם היא נעלמה מהיום- יום שלנו ,הדודים שלנו
שבאו בשבת  מרחוק היו לוקחים אותנו לבקר אותה בבית חולים גהה
שהיה במקום שיש עכשיו מחלף גדול.
היינו נוסעים כמו לטיול בפיאט 600 הכחולה של מנדו הדוד שלנו .
הייתי גאה שנתנו רק לי לשבת מקדימה , תמיד רק לי.
היינו מחכים בסטיקייה שליד , מנגבים את הטחינה שנזלה מהפיתות
שקנו לנו. היינו מחכים עד שאימא הייתה מופיעה בעיניים יפות
ועייפות , מחזיקה ביד של אחותה  אבלין שהייתה הדודה שלנו . אצל
מנדו ואבלין גדלתי מגיל שנה עד ארבע .כשאימא שלי חלתה מאוד
בזמן שילדה את אחותי שצעירה ממני רק בשנה וחצי. באותו זמן לא
היו להם ילדים והם רצו לאמץ אותי אבל אימא שלי לא הסכימה.
לא הבנתי למה היא עצובה שם בבית חולים. אבא לא היה שם וגם
השכונה מאוד רחוקה. היא הייתה עוברת מאחד לשני ומלטפת את
השערות שלנו , מנשקת ושואלת את אותה שאלה "איך בבית הספר?"
תמיד אותה שאלה, תמיד אותן תשובות. "בסדר ,אימא".
רק כשחזרה לבית יכולתי לספר לה שהכי טוב לי בבית הספר, שיש
בכיתה ילדה בשם אורה שאני אוהב, שהמורה אביתר הוא מורה מצוין.
שלמרות שהוא צולע ברגל אחת אף אחד לא מעז לצחוק עליו כמו על
המורה שולה שיש לה צלקת גדולה על הפנים.
פעם אמרתי לאורה שאם ייוולד לי בן אני אקרא לו אביתר.
לאימא אמרתי שחבל שבית הספר לא כל היום וחבל שיש חופשות.
היו שנים שבבית הספר שלנו למדו בשתי משמרות כי לא היו מספיק
כיתות.
אני אהבתי ללמוד במשמרת השניה מ 12 בצהרים עד 4 . אז יכולתי
להישאר בבוקר לבד בבית עם אימא .
היה שקט בבית והיה שקט מאוד בחוץ.
האימא המשוגעת של פנחס הייתה עולה לשתות קפה עם האימא המשוגעת
שלי .
הן היו יושבות בסלון. אימא הייתה תופרת במכונת התפירה "סינגר"
שפעם דוד שלי לקח אותה לחשמלאי והרכיבו לה מנוע . אני דווקא
העדפתי את תנועת הרגליים  של אימא על הדוושה העתיקה. על פני
הזמזום החרישי של המנוע החדיש. הן היו שותות תה חזק שנמזג מתוך
כלי זכוכית שבו צפו עלים יבשים. הרבה הן לא דיברו . אני הייתי
יושב על השטיח ומסתכל על הן בעיניים חוקרות. עד עכשיו אני לא
מבין למה כל השכונה צעקה להן "משוגעות".